אני גר בשכונה שכבר שנים הטרנד החזק בה הוא להתחפש לעניים. לא משנה כמה כסף יש לך, הסיפור פה הוא להתנהג כאילו אין לך. הבדיחה השגורה כאן היא כי התושבים שוכרים במקום מעצבי פנים מעצבי עוני. לרחוב יוצאים לבושים בצורה שאינה מעוררת תשומת לב, רוכבים על אופניים ואסור אבל אסור בהחלט להתהדר בסמלי סטאטוס בולטים מחוץ לגבולות הבית, שאליו כמובן יכנסו רק מתי מעט. גם לתחום המסעדנות התופעה הזו חדרה כבר מזמן. ב"בסטה", מסעדה מעולה בפאתי שוק הכרמל, אתה יושב על כסאות פורמייקה שמזמן היו צריכים להעלם בחירייה, אוכל מנות שטעמן משובח במיוחד אבל בכלי אוכל של מסעדת פועלים ומשלם חשבון דומה לזה שתשלם במסעדת יוקרה ואפילו יותר ממנו. הקהל כמובן הוא קהל בעל ארנק המאפשר את החוויה הזו, המתובלת לעיתים במשאית זבל, החונה ממש מול העיניים שלך והופכת את הבילוי לחוויה אותנטית במיוחד, כיאה למסעדת שוק.
הרעיון הזה כנראה לא נולד אצלנו. בטיול המקיף שלי בהודו, תמיד התפלאתי איך מאחורי מאהלי הקבצנים, לצדי הדרכים, מסתתרת חומה עם בית של עשירים, שמבחוץ נראה כעוד מעברה אבל מבפנים הוא ארמון אלף לילה ולילה. השאלה של החצנת עושר או החבאתו, התהדרות חיצונית במותג והשתייכות פומבית אליו, קשורה כנראה לאיזו שאלה של בטחון עצמי בסיסי ומגמות תרבותיות, המשתנות בהתאם לאופנות ולתקופה.
בשבוע שעבר פרסם "Trend Hunter", אתר מוביל בתחום הטרנדים, מאמר קצר העוסק באופנת ה- .Discrete Consumerism על פי אותו המאמר, כחלק מהאימפקט של המשבר הקודם, המתעצם על ידי המשבר הכלכלי הנוכחי ויחד עם טרנדים שונים בתחום הקיימות, עולה ופורחת תופעת החבאת שם המותג הגלובאלי, הענק, מאחורי חזית תמימה של מותגי "אינדי" חסרי שם. Starbucks"" מפתח תת-רשת של בתי קפה הנראית כמו הקפה השכונתי חסר הזהות הגלובאלית, אבל מופעל כמובן על ידי הרשת. הספלים, המיתוג, המפיות וכמובן העיצוב, לא כוללים את השם Starbucks"" המוחבא בפינת חלון הראווה בקטן. הסיפור הוא לא לא לקנות מותגי יוקרה, אבל להחביא אותם תחת מעטה של צניעות.
וודקה "Absolut", כך על פי אותו המאמר, הוציאה מהדורה מיוחדת של בקבוקי "Absolut", בצורתם הידועה, אך ללא הלוגו המותגי על הבקבוק. הבקבוקים, חסרי הגרפיקה, נשענים על הזיהוי של הבקבוק המעוצב ומלבד כיתוב קטן של זהות היצרן מסתירים לכאורה את השתייכותם למותג הגלובאלי.
גם בתחום האופנה אנו רואים בתקופה האחרונה מעבר מסויים של תגיות המותגים, בעולם כמובן, אל מאחורי הצווארון או אל שולי החולצה – איפה שמכניסים למכנסיים. המותגים הללו, הפונים לקהל מתוחכם ובעל מודעות, הבינו כי בשביל לשרוד צריך להיעלם. במותגים אחרים נמצא את הגודל של הלוגו קטן וקטן שלא לומר נעלם לממדים מיקרוסקופיים.
נכון, קיימת גם תופעה הפוכה. ובאסיה ובמזרח אירופה המותגים הולכים לפני האדם. בתחום הרכב מתחזקת משמעות המותג כאמירה על מי שאנחנו. הצרכן עדיין רוצה את Starbucks"" אבל מעדיף לא להראות עם הלוגו ביד. אבל ניצני המגמה הזו מתחברים לעוד כמה אמירות ההופכות פופולאריות יותר ויותר כמו: המותג מאחור והמוצר מקדימה או קודם תעשו עבורנו ואחר כך תדברו על עצמכם כמותגים.
העולם החדש הוא אכן מקום מאוד מבלבל וכנראה לכל תופעה יש תופעת נגד ותשובה שיווקית מתוחכמת לכל ז'אנר. אבל Starbucks"" מקימה סניפים המתחפשים לבתי-קפה עצמאיים שכונתיים היא תופעה כבר בסדר גודל גדול מידי בשביל להתעלם ממנה ואפילו כדאי אולי להסיק מסקנות כלשהן.
הרעיון הזה כנראה לא נולד אצלנו. בטיול המקיף שלי בהודו, תמיד התפלאתי איך מאחורי מאהלי הקבצנים, לצדי הדרכים, מסתתרת חומה עם בית של עשירים, שמבחוץ נראה כעוד מעברה אבל מבפנים הוא ארמון אלף לילה ולילה. השאלה של החצנת עושר או החבאתו, התהדרות חיצונית במותג והשתייכות פומבית אליו, קשורה כנראה לאיזו שאלה של בטחון עצמי בסיסי ומגמות תרבותיות, המשתנות בהתאם לאופנות ולתקופה.
בשבוע שעבר פרסם "Trend Hunter", אתר מוביל בתחום הטרנדים, מאמר קצר העוסק באופנת ה- .Discrete Consumerism על פי אותו המאמר, כחלק מהאימפקט של המשבר הקודם, המתעצם על ידי המשבר הכלכלי הנוכחי ויחד עם טרנדים שונים בתחום הקיימות, עולה ופורחת תופעת החבאת שם המותג הגלובאלי, הענק, מאחורי חזית תמימה של מותגי "אינדי" חסרי שם. Starbucks"" מפתח תת-רשת של בתי קפה הנראית כמו הקפה השכונתי חסר הזהות הגלובאלית, אבל מופעל כמובן על ידי הרשת. הספלים, המיתוג, המפיות וכמובן העיצוב, לא כוללים את השם Starbucks"" המוחבא בפינת חלון הראווה בקטן. הסיפור הוא לא לא לקנות מותגי יוקרה, אבל להחביא אותם תחת מעטה של צניעות.
וודקה "Absolut", כך על פי אותו המאמר, הוציאה מהדורה מיוחדת של בקבוקי "Absolut", בצורתם הידועה, אך ללא הלוגו המותגי על הבקבוק. הבקבוקים, חסרי הגרפיקה, נשענים על הזיהוי של הבקבוק המעוצב ומלבד כיתוב קטן של זהות היצרן מסתירים לכאורה את השתייכותם למותג הגלובאלי.
גם בתחום האופנה אנו רואים בתקופה האחרונה מעבר מסויים של תגיות המותגים, בעולם כמובן, אל מאחורי הצווארון או אל שולי החולצה – איפה שמכניסים למכנסיים. המותגים הללו, הפונים לקהל מתוחכם ובעל מודעות, הבינו כי בשביל לשרוד צריך להיעלם. במותגים אחרים נמצא את הגודל של הלוגו קטן וקטן שלא לומר נעלם לממדים מיקרוסקופיים.
נכון, קיימת גם תופעה הפוכה. ובאסיה ובמזרח אירופה המותגים הולכים לפני האדם. בתחום הרכב מתחזקת משמעות המותג כאמירה על מי שאנחנו. הצרכן עדיין רוצה את Starbucks"" אבל מעדיף לא להראות עם הלוגו ביד. אבל ניצני המגמה הזו מתחברים לעוד כמה אמירות ההופכות פופולאריות יותר ויותר כמו: המותג מאחור והמוצר מקדימה או קודם תעשו עבורנו ואחר כך תדברו על עצמכם כמותגים.
העולם החדש הוא אכן מקום מאוד מבלבל וכנראה לכל תופעה יש תופעת נגד ותשובה שיווקית מתוחכמת לכל ז'אנר. אבל Starbucks"" מקימה סניפים המתחפשים לבתי-קפה עצמאיים שכונתיים היא תופעה כבר בסדר גודל גדול מידי בשביל להתעלם ממנה ואפילו כדאי אולי להסיק מסקנות כלשהן.
