דפדוף קצר במודעות הבידור במוספי סוף השבוע מוכיח כבר לא מדובר באיל גולן. המוזיקה המזרחית הגיעה אל מרכז הבמה והזמרים ממלאים אולמות, קיסריות, היכל נוקיה ואת מרבית עמודי מודעות הבידור והפעם בגדול. לא במועדונים השוליים כי אם באולמות היוקרתיים ביותר. הכיבוש הנאור של המוזיקה המזרחית את מרכז הבמה הושלם השנה בקול סלסול גדול ואפילו ערוץ 24 האשכנזי משיק סדרת תעודה בכיכובו של דידי הררי הסוקרת את התופעה. שמתם לב? דידי הררי. האיש שבא מדימונה והיה לכוכב מרכז הבמה לוקח פוזיציה וחובר אל המוזיקה המזרחית. לשורשים. וכולם מוכנים להזדהות ולהתגאות במוצא המזרחי החלקי שלהם וזה הופך נורא סקסי, כל מה שהוחבא בעבר ואפילו משנים בחזרה שמות משפחה. ובמקביל , הרוק הישראלי עובר את אחת השנים המשעממות שלו, האולמות ריקים, הזמרים משעממים ואף כוכב חדש לא צמח בשנים האחרונות מעבר, כמובן, לכוכבי כוכב נולד.
180 מעלות הרחק מהמוזיקה המזרחית חוזרת למרכז הבמה של יום שישי תופעת הקידוש. משפחות חילוניות לחלוטין מרימות כוסית ביום שישי ומקריאות קידוש. חבורות של שכנים, קבוצות מהגן, המתנ"ס השכונתי וסתם מפגשי חברים – עושים את השישי חזרה לחגיגה יהודית מלאת תוכן וניגונים. בניגוד לכל מגמה פוליטית או חברתית החילוני רוצה להרגיש שייך וגם קידוש קטן יכול לעשות את העבודה. ולא. לא מדובר בהתחזקות. רק בתחושת שייכות יותר חזקה למקום ולמוצא. ובהופעות של שולי רנד כבר לא רואים רק בני ובנות עקיבא ואפילו קובי אוז נזכר בניגונים של בית אבא בשדרות ומהמר בכל כוחו על הזווית הזו שתמריא מחדש את הקריירה שלו.
בתל אביב, ברחוב צדדי ליד שינקין, עובר שבט צופי "קהילה" את אחת התקופות היפות בחייו. מעולם לא היו הצופים כל כך פופולאריים אצל הנוער כמו גם תנועות אחרות. המספרים עולים ועולים וההצטרפות גדלה משנה לשנה והצופה של היום הוא כמובן לא הצופה של פעם. יש פעולות על רצח רבין אבל יש לה, למדריכה, ציפורניים עם לק, וחולצת חאקי עם הצרה, ומכנסונים במקום מכנסיים ובתום הפעולה היא הולכת לשתות וודקה כמו כולם עם החברה בשדרה. אבל עדיין היא צופה ומדריכה ושייכת לשבט וכמובן, לא מפספסת את הטיול בקיץ גם אם מביאים בתיק למחנה מחליק שיער בשביל להיות יפה גם ביער הזורע.
יותר ויותר רוסים-ישראלים צעירים, שגדלו כאן מגיל 4, זונחים את החברים הישראלים ובוחרים ברגע האמת להתחתן עם מישהו דומה להם. מאותו המוצא. דובר אותה השפה. האידיאל הוא כבר לא למצוא צבר ישראלי שייקח אותך וימחקו את זכר המהגרות ותרבות המקור אלא הפוך. למצוא חתן ראוי שניתן להביא הביתה להורים ולשבת ליד השולחן ולקשקש ברוסית ולשיר את אותם השירים ולחלום את אותם החלומות ולדבר על אותם סופרים ועל אותה המוזיקה ולגדל במנטאליות זהה את הילדים ללא חילוקי דעות.
אלו רק ארבע דוגמאות לתופעה הולכת וגוברת של חיפוש שייכות שעוברת על הצרכן שלנו. הצרכן החדש מודל 2010 הוא צרכן שמחפש שייכות וחיבור לקבוצה. חיבור למשהו גדול ממנו, אולי לשורשים שלו, אולי להיות חלק מקבוצה המספקת לו בטחון מוגבר. ואולי בכלל זו תגובת נגד לניכור ולעודף הטכנולוגיה בעולם החדש.
בתופעה הזו טמונה הזדמנות גדולה למותגים שירימו את הכפפה. יצליחו להפוך את לקוחותיהם לקבוצת השתייכות המספקת ערך נוסף לצריכת המוצר. שייכות, לעתים ערכית לעתים פיזית, לקבוצה המסמלת משהוא גדול מהחיים היום יומיים, שיכולה להעניק לנו תוכן אמיתי נוסף הקשור – או לא - לצריכת המוצר-המותג. מועדוני ה 4X4 של יבואני הגיפים והטיולים המשותפים היו דוגמא טובה בעבר וכיוון נכון. ההזדמנות עכשיו טובה מתמיד, יצרנים ומשווקים – הרימו את הכפפה!
180 מעלות הרחק מהמוזיקה המזרחית חוזרת למרכז הבמה של יום שישי תופעת הקידוש. משפחות חילוניות לחלוטין מרימות כוסית ביום שישי ומקריאות קידוש. חבורות של שכנים, קבוצות מהגן, המתנ"ס השכונתי וסתם מפגשי חברים – עושים את השישי חזרה לחגיגה יהודית מלאת תוכן וניגונים. בניגוד לכל מגמה פוליטית או חברתית החילוני רוצה להרגיש שייך וגם קידוש קטן יכול לעשות את העבודה. ולא. לא מדובר בהתחזקות. רק בתחושת שייכות יותר חזקה למקום ולמוצא. ובהופעות של שולי רנד כבר לא רואים רק בני ובנות עקיבא ואפילו קובי אוז נזכר בניגונים של בית אבא בשדרות ומהמר בכל כוחו על הזווית הזו שתמריא מחדש את הקריירה שלו.
בתל אביב, ברחוב צדדי ליד שינקין, עובר שבט צופי "קהילה" את אחת התקופות היפות בחייו. מעולם לא היו הצופים כל כך פופולאריים אצל הנוער כמו גם תנועות אחרות. המספרים עולים ועולים וההצטרפות גדלה משנה לשנה והצופה של היום הוא כמובן לא הצופה של פעם. יש פעולות על רצח רבין אבל יש לה, למדריכה, ציפורניים עם לק, וחולצת חאקי עם הצרה, ומכנסונים במקום מכנסיים ובתום הפעולה היא הולכת לשתות וודקה כמו כולם עם החברה בשדרה. אבל עדיין היא צופה ומדריכה ושייכת לשבט וכמובן, לא מפספסת את הטיול בקיץ גם אם מביאים בתיק למחנה מחליק שיער בשביל להיות יפה גם ביער הזורע.
יותר ויותר רוסים-ישראלים צעירים, שגדלו כאן מגיל 4, זונחים את החברים הישראלים ובוחרים ברגע האמת להתחתן עם מישהו דומה להם. מאותו המוצא. דובר אותה השפה. האידיאל הוא כבר לא למצוא צבר ישראלי שייקח אותך וימחקו את זכר המהגרות ותרבות המקור אלא הפוך. למצוא חתן ראוי שניתן להביא הביתה להורים ולשבת ליד השולחן ולקשקש ברוסית ולשיר את אותם השירים ולחלום את אותם החלומות ולדבר על אותם סופרים ועל אותה המוזיקה ולגדל במנטאליות זהה את הילדים ללא חילוקי דעות.
אלו רק ארבע דוגמאות לתופעה הולכת וגוברת של חיפוש שייכות שעוברת על הצרכן שלנו. הצרכן החדש מודל 2010 הוא צרכן שמחפש שייכות וחיבור לקבוצה. חיבור למשהו גדול ממנו, אולי לשורשים שלו, אולי להיות חלק מקבוצה המספקת לו בטחון מוגבר. ואולי בכלל זו תגובת נגד לניכור ולעודף הטכנולוגיה בעולם החדש.
בתופעה הזו טמונה הזדמנות גדולה למותגים שירימו את הכפפה. יצליחו להפוך את לקוחותיהם לקבוצת השתייכות המספקת ערך נוסף לצריכת המוצר. שייכות, לעתים ערכית לעתים פיזית, לקבוצה המסמלת משהוא גדול מהחיים היום יומיים, שיכולה להעניק לנו תוכן אמיתי נוסף הקשור – או לא - לצריכת המוצר-המותג. מועדוני ה 4X4 של יבואני הגיפים והטיולים המשותפים היו דוגמא טובה בעבר וכיוון נכון. ההזדמנות עכשיו טובה מתמיד, יצרנים ומשווקים – הרימו את הכפפה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה