יום חמישי, 22 באפריל 2010

לנגב או למרוח?

השבוע חגגנו את יום העצמאות וזו סיבה טובה גם לחובבי הבריאות, לאכול חומוס לצד המנגל- הריטואל הישראלי כל כך של פגישה חברתית עם בשר על האש. זה כמובן הזמן של יצרני החומוס לפרסם שוב ושוב את המבצעים שלהם לחג. בבליל קידום המכירות הזה, תפסה אותי הפרסומת של "צבר" שבמקום לעסוק בעצמה, הלכה ופרסמה את קמפיין מפת החומוס של ישראל ובה הפניות למסעדות החומוס האותנטיות ברחבי ישראל. נשמע מטורף. במקום לצעוק ולדחוף את המבצעים שהם בוודאי עושים ברשתות השיווק, מופיעה "צבר" עם פרסום תדמיתי, השולח את הצרכנים לחומוסיות?

אבל מי שעוקב אחרי הדרך שעשתה "צבר" בשנים האחרונות, בוודאי לא מופתע. הקמפיין הזה ממשיך את אותה הלוגיקה שהייתה בהמצאת פסטיבל החומוס ולאחר מכן בפופ אפ חומוס ביפו ובאירועים בשוק הכרמל ועוד. יש פה הגיון רציף אחד, שליווה את המותג מאז החל לצאת מעמדת מספר שתיים של הקטגוריה ולכבוש אותה. המהלך של לקיחת הבעלות על הקטגוריה באמצעות אימוץ מסעדות החומוס האותנטיות ודחיפתן לקדמת הבמה, היה נראה בתחילת הדרך כטירוף מוחלט. לקדם את חומוס "צבר" באמצעות יצירת פסטיבל לחומוס האיכותי והטוב של החנויות הקטנות המתחרות לכאורה בחומוס התעשייתי של "צבר"? הזוי.

אבל במהלך של "צבר", מעבר לעובדה שהוא ניצח והתוצאות מדברות בזכות עצמן, יש הגיון רב, בשביל לנכס למותג תעשייתי רחב ערכים של איכות, הוא צריך להתבסס על מותגים אחרים, המשקפים את האיכות של אותו הענף. לקיחת בעלות על הקטגוריה כולה, תוך שהוא מאמץ לחיקו את יצרני הבוטיק ולוקח עליהם בעלות, זה פתרון מעניין ואמיץ.

דמיינו לעצמכם רסק עגבניות, שעושה פסטיבל עגבניות עם חקלאים ומשקים, יצרן גבינות תעשייתיות, הלוקח על עצמו את קידום מחלבות הבוטיק, או יצרן שוקולד תעשייתי המציג את כל השוקו-לטיירים בפסטיבל שוקולד בבעלותו ובחסותו. על פניו נשמע לא הגיוני. בפועל, הברקה חסרת תקדים. יצרן הבשר התעשייתי הממוצע, שמוכר את תוצרתו ברשתות השיווק, שייקח על עצמו לקדם את כל מסעדות הבשרים האיכותיות בישראל, יזכה כנראה לחיבור בתת מודע, אולי אפילו בתת מודע בלבד, לאיכות המגולמת באותן המסעדות וינכס לעצמו הרבה מהערכים שלהן. וזאת כמובן, עוד לפני שהוא יוציא קווי מוצרים כמו קבב בנוסח רומני, ע"פ המתכון של מסעדת "חיים נלו" מיפו וכך הלאה.

הפתרונות השיווקים הטובים, דורשים אומץ רב וחשיבה מחוץ לקופסא. רבות נכתב בשנים האחרונות על הצורך של מותגים להתחבר למותגים נוספים בכדי לנכס לעצמם ערכים שמיליוני דולרים של פרסום ושיווק לא יקנו. "צבר" הייתה יכולה לפרסם שוב ושוב אותנטיות, אבל איש לא היה קונה ומאמין למסר הזה. אימוץ החומוסיות יוצר בתת מודע הצרכני את האמינות הזו.
הרי כש"נייקי" מתחבר עם כוכב ספורט ומוציא קולקציות על שמו, זה נראה לנו הגיוני, אז על אותו בסיס מלונות מתחברים עם ערוצי בידור או עם מעצבי אופנה, יצרני מכונות קפה מתחברים עם "סטארבקס", יצרני גלידות יכולים לאמץ חנויות מותג של גלידריות איכותיות ועוד ועוד. הפרגון לאיכות ולתעשיית הבוטיק, לא מוריד מהמותג התעשייתי אלא להפך, מגביר את כוח המשיכה שלו ואת האשליה שהוא מייצג משהו מאותה האיכות, במחיר נמוך ובזמינות של רשתות שיווק.

אנחנו נאלצים לחיות חיים תעשייתיים, מהירים, זולים ויעילים. הרי רק מעט משוגעים מוכנים לעשות מסע בין חנויות מתמחות ובכל אחת מהן לאסוף פריט אחד איכותי, לצורך הקנייה השבועית. אבל גם כשאנו הולכים לרשת וקונים מוצר תעשייתי, אנו רוצים להיות באשליה כלשהיא שהמותג הזה מגלם וחובר לאיכות הבלתי מתפשרת של המומחים לקטגוריה, שהם תעשייני הבוטיק הקטנים. לפרגן למתחרים זה לפעמים לא כזו שטות ואפילו לא כזה רוחב לב. זה פשוט תרגיל שיווק מבריק, החוזר אלייך בגדול ובונה אותך.

יום חמישי, 15 באפריל 2010

לתת בהם סימנים

כאשר כל העמודים בדה- מרקר מלאים בכתבות לקראת כנס האינטרנט, חובה עלי לאזן במקצת את ההתלהבות הבלתי פוסקת מהשיווק הדיגיטלי, לטובת סיפורים קצת יותר נוגעים, אנושיים, שמרטיטים את הלב ויוצרים אהבה. השבוע, לאחר הפסקה בת כמה שנים, שבנו ל"מצפה הימים", לחופשת וויקאנד משפחתית קצרה לרגל אירוע מכובד.
שנים אחורה, בתקופות קצת פחות נינוחות עם ילדים קטנים, היינו משתדלים לבקר שם מידי פעם לחופשות, במקום היחיד שהציע בריכה מקורה ומחוממת, שאפשר להשתובב בה עם ילדים גם בגשם. ועכשיו, כאשר הבת שלי רצתה חופשה משפחתית מאחדת, היא ביקשה לחזור ל"מצפה הימים".
היה לה זיכרון אחד משמעותי. לא הבריכה, לא החלוקים ולא המסאז'ים - כל אלו היו בזיכרון, אבל לא עשו לה את זה. שולחן התה הגדול, העומד במרכז הלובי ומאפשר לעשות תה צמחים ללא הגבלה, היה החלום הרטוב שלה שסימל את הנאות המקום. הטקס הזה בו יושבים בלובי עם כוסות מאג לבנות ומיושנות ושותים תה צמחים לא ברור, ביחד, סביב פינה סלונית חמימה, היה החלום הרטוב שלה.
ניסינו להציע לה מלון בוטיק חדש בצפון, שכולם מדברים עליו, צימרים יוקרתיים עם חדרים בגודל מגרש כדורגל וג'קוזי ענק במרכזם ואפילו את "יערות הכרמל", אבל שום דבר לא עזר. במחיר מופקע לחלוטין, היא ביקשה מתנה אחת – "מצפה הימים". נכון, היא בדקה כל אופציה באינטרנט, ידעה על היתרונות והחסרונות של כולם באמצעות דעות הגולשים, שהיא מצאה במהירות בבלוגים ובאתרים השונים ואפילו ידעה בדיוק איזה ארוחת בוקר יש בהם והאם מגישים אותה בחדר. והכול באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות. אבל לא אלו ולא אלו נגעו ללבה כמו הזיכרון של שולחן התה הענק, עם עשרות הסוגים של הצמחים שסימל עבורה יותר מהכול את קסם המקום ואת החופש.
מי מכם שהיה ב"מצפה הימים", כמו במתחריו, יודע שיש בו הכול. והטריק הזה של מלונות הבריאות, חלוקים, ספא, לחישות ואיסור על סלולארי בלובי משולב בגינת ירקות אורגנית, עובד גם כאן. אבל ב"מצפה הימים" השכילו, ובטח שלא בתכנון מדויק, לייצר לעצמם נקודת בידול וסימול למותג באמצעות אותו ריטואל של שולחן התה הגדול ללא הפסקה, המהווה את מרכז חיי המלון ואת הרגיעה שאליה נכנסים כולם לפני ואחרי הטיפול, בדרך למסעדה או סתם למיטה.
רבות כבר נכתב על מיתוג פונקציונאלי ואמוציונאלי. רוב המותגים מצליחים לייצר לעצמם יתרונות פונקציונאליים מסוימים, אבל רובם לא מצליחים לייצר משהוא אחד מבדיל, היוצר את החיבור הרגשי שעושה את הקסם.
לפעמים הוא קטן מאוד: הריח במטוסים של תאי אירליינס, השיר בנחיתה של אל-על, פרוסות הלימון בתוך ה"קורונה" בעת ההגשה, "שיהיה לך יום קסום" - הטכסט המעצבן של כל מלצר במלון "הרודס" באילת ועוד עשרות רבות של דוגמאות, שכולן משמשות כמרכיב לא מרכזי במותג שהצליח להשתמר ולהפוך להיות הדגל האמוציונאלי שלהם.
שוברי השוויון הם סימנים קטנים, מעשים קטנים, שעושים הבדלים גדולים. רעיונות שלא שמנו אליהם לב בתחילת הדרך והתפתחו, לפעמים בטעות, כחלק מהמותג שלנו וברגע מסוים הפכו את עורם והפכו להיות היהלום שבכתר המיתוג שלנו. הרבה פעמים אנחנו מחפשים פתרונות גדולים ורעיונות גדולים, אבל הפתרון נמצא בפרטים הקטנים. רעיון קטן אחד, המשתלט לנו על המותג ועושה עבורו את העבודה מכיוון בלתי צפוי. בעולם בו מרבית המוצרים דומים, לפעמים רעיון קטן אחד עושה למותג, מה שמיליונים רבים של דולרים בתקשורת שיווקית לא יכולים להשיג עבורו בשנות עבודה רבות.

יום ראשון, 11 באפריל 2010

המדיה היא כלום, הרעיון הוא הכל

"המדיה היא כלום, הרעיון הוא הכול", אומרת שורת המיצוב של רשת שיווק בינלאומית חדשה בשם "איריס", רשת שהחלה את דרכה כסוכנות שיווק חוויתי אנגלית מאוד מוצלחת והתפתחה בשנים האחרונות לרשת בינלאומית, הנותנת שירותי שיווק מהזן החדש במספר רב של מדינות בעולם. הקונספט המלווה את החברה, מנסה להגדיר מחדש את הגישה לתפיסת השיווק המודרנית: מדיה היא רק כלי תפעולי להוצאה לפועל של רעיון שיווקי הבונה מותג.
בהמשך למאמר שלי משבוע שעבר ובהמשך לכלל המאמרים העוסקים בשאלת המדיות העולות והיורדות, מציבה "איריס" תשובה מסוג אחר. הפרטנר החדש של הלקוח, אינו סוכנות המתמחה בדיגיטל או פרסום מסורתי או בקידום מכירות, הסוכנות של העידן החדש, עוסקת בייצור רעיונות ותפיסות כיצד על המותג לתקשר עם הלקוח. בעידן החדש, רעיונות הם כל הסיפור. מותגים הם כלי קיבול של סיפורים וכאשר יש סיפור טוב הוא יוצא לפועל בכל המדיות במשותף ובכל מדיה בצורה הממשיכה את קודמתה.
הסוכנות החדשה היא שותף לפיתוח רעיונות ותפיסות ושיטות וסיפורים שיקדמו ויבנו את המותג. היא חיה את הלקוח בחייו השיווקיים, היא חיה את הצרכנים של הלקוח והיא עסוקה בניסיונות להרחיב את חווית המותג ואת מכירותיו. כיצד זה ייצא אל הפועל? ובאיזה מדיה? זה כבר לא ממש שאלה, מאחר והצרכן החדש צורך תקשורת מקבילית וטורית המספרת סיפור בהמשכים.
הגישה הזו הפכה את "איריס" מסוכנות לונדונית לשיווק חוויתי לרשת עולמית חמה הפרוסה כרגע ב-10 מדינות. לקוח אחד, סוני אריקסון, שהרגיש ש "איריס" מצליחה לייצר עבורו רעיונות אחרים החל לקחת אותה ממדינה למדינה ובאמצעות לקוח העוגן הזה החלה הסוכנות לפתח משרדים נוספים בכל העולם, אשר קיבלו לקוחות מקומיים ובנו רשת חזקה ומעניינת.
תפיסת "הרעיון הוא הכול" צוברת תאוצה לאחרונה ומסמנת דרך חדשה לסוכנויות הפרסום מכל הסוגים. בעולם החדש, הלקוח מחובר ונחשף במקביל למספר רב של ערוצי תקשורת. החשיפה הסימולטנית והמתמשכת משנה את תפיסת ה-360 מעלות שהייתה נהוגה בעבר. כיום אין משמעות להופעה בכל נקודות המגע (המדיות) באותה הצורה ובאותו המסר, אלא התפיסה היא להשתמש במקביל ובדרך כמעט טורית, בכל אמצעי התקשורת כך שמדיה אחת ממשיכה את חברתה: הרעיון הוא סיפור המוצג, נניח, בטלוויזיה ומפעיל את הצרכן להגיב ולהתחבר ברשת החברתית, המפעילה את אפליקציית המשחק בטלפון הסלולארי שהופכת למעורבות צרכנים באמצעות יו טיוב, שלתוכו הצרכן מעלה סרטונים שצילם בטלפון הסלולארי, שחוזרים לטלוויזיה ומסתיימת באירוע שטח שאליו מגיעים כולם והוא כמובן מועבר בצורה חיה באינטרנט ומקבל כיסוי יחסי צבור נרחב בעיתונות, שהופך לשיחת היום ברשת, שיוצרת העברת מידע מפה לאוזן שבאה כמובן לידי ביטוי בבלוגים ובפוסטים שונים.
איזה כאב ראש! מבולבלים? העולם החדש הוא קמפיין רב מימדי המתרחש בקביל וברצף במדיומים שונים, כאשר בכל אחד מהם בא חלק ממנו לידי ביטוי וממשיך את המדיום הקודם ומוביל להפעלה במדיום הבא. אז באמת, איזה סוכנות צריכה להיות זו שמובילה אותו? זו שאחראית על המדיום או זו שיוצרת את הסיפור ואת הראיה הרב מימדית הזו? מי הסוכנות שמפתחת את כל זה? כאן כבר אין חוקים. מוביל מי שיש לו רעיון ומבין את משמעות העולם החדש.
התפיסה הזו הופכת כל קמפיין לעבודת תפירה בידי אומן. זה כבר לא בריף ומולו סטורי בורד ושורת מיצוב או רעיון תקשורתי ואנחנו הרי אוהבים חיים קלים וכאב הראש הזה שלמעלה אינו מאפשר זאת. "איריס" וסוכנויות דומות לה, הם הדבר החם כיום בעולם: סוכנויות שלא באות מתוך ראיה של מדיה אלא באות מתוך תפיסה שיווקית ומתוך חופש מוחלט לחלום על מעגלים רחבים במיוחד, כאשר מדיות אינן מהוות עוד מכשול או מגבלה. אבל בשביל זה, צריך גם זן חדש של פרסומאים, כאלה שלא חושבים בגבולות המדיום ובכלל מכירים את המעגל הזה ולא רק את עמלות המדיה ועמלות היתר. ואת זה קשה, אפילו קשה מאוד, למצוא אצלנו.

תנו כבוד!

ב-2008, היה תחום קידום המכירות ונקודת המכירה, ההוצאה הגדולה ביותר בתוך עוגת השיווק וב-2009, ירד התחום במעט והגיע למקום ה-3, בצמידות לעיתונות ורק 2% פחות מההוצאה לפרסום בטלוויזיה. על כל שקל שהוצא בטלוויזיה, הוצאו 90 אג' לקידום מכירות בשנת 2009, נתון מרשים בהתחשב למשמעותה ולמרכזיותה של הטלוויזיה בישראל.
השבוע פרסם איגוד השיווק את עוגת השיווק לשנה החולפת, עם פרשנות ואחוזים וניתוחים ועם הגדרת מגמות לשנה החולפת. גם במקרה הזה, כמו תמיד, נתונים הם עניין לפרשנות ולדרך בה אתה רוצה לקרוא אותם. וניתן לקרוא אותם בדרכים רבות.
אני מעולם, אחרי 20 שנה בענף, עוד לא הצלחתי להפריד בין נקודת מכירה, לקידום מכירות. זו שאלה סמנטית איך להגדיר ובאיזה שם לקרוא להוצאה שיווקית במהלך קמפיין נגיעות בצרכן. אבל אם נתייחס לפעילות הקידומית מול הצרכן, שאינה במדיה, כמקשה אחת, הרי שתחום קידום המכירות ותחום נקודת המכירה יחדיו, מהווים 22.9% מההוצאה השיווקית (12.3% לקידום המכירות ו-10.6% לנקודת המכירה) לצד 25.7% לטלוויזיה ו-23% לעיתונות. תחום האינטרנט עולה ופורח, אבל עדיין מהווה לא יותר מ-9.2% מההוצאה השיווקית וזאת על פי הנתונים לשנה החולפת. בשנת 2008, אז הייתה ההוצאה לקידום מכירות ונקודת המכירה 25% לעומת 23.8% לטלוויזיה ו-23.4% לעיתונות, הייתה ההוצאה לאינטרנט 7.1%.
קודם כל התרגשתי. התחום שצמחתי ממנו, היה הראשון בעוגה השיווקית ב-2008 ורק המשבר הוריד אותנו מהמקום הראשון למקום ה-3 והמכובד בפער לא משמעותי מהעיתונות וקטן מאוד מהטלוויזיה. אני מודה שמעולם לא ראיתי את הנתונים הללו בצורה מסודרת ומנותחת כל כך. הניתוח האמריקאי המקביל מאוד, דומה בתוצאותיו אבל שיטת הניתוח שונה. האמריקאים מוסיפים לתחומי נקודת המכירה וקידום המכירות, גם את תחום קידום המכירות מול הקמעונאים, המבצעים וההנחות, כספים המגיעים בדרך כלל מאגפי המכירות והם דומים בהיקפם לסכומים המושקעים בקידום מכירות לצרכן הסופי. כך שבחלוקה האמריקאית, מחצית מהעוגה של ההוצאה למכר (שיווק + מכירות) הולכת לתחומים המוגדרים כקידום מכירות במובן הרחב שלהם והיא כפולה מההוצאה לפרסום בטלוויזיה ושווה לכלל ההוצאה על פרסום בכל המדיות השונות.
ההפתעה אינה בנתונים. אנחנו מכירים אותם ומרגישים אותם יום יום. אבל הדבר העלה אצלי שוב את השאלה מדוע מרבית המפרסמים, למרות הסכומים העצומים שהם מקדישים לנושאי קידום המכירות, מנהלים אותם בצורה הרבה פחות מקצועית מאשר הדרך בה הם מנהלים את הקמפיינים שלהם במדיה? מעטים הם המפרסמים המנהלים את התחום בצורה מקצועית ומקדישים לו את כח האדם, המחשבה והזמן הנדרש לו ולו בשל היותו אחד הסעיפים הגדולים ביותר בתוך ההוצאה שלהם לפרסום ושיווק.
ההוצאה למגע ישיר עם צרכן, ולא משנה מה הוא מדיום המגע: נקודת מכירה, אירועים, רחוב, מועדוני לקוחות, סלולר, אינטרנט ועוד, הופכת להיות התחום המוביל בהוצאה השיווקית. לעיתים הוא המנוע לפעילות קמפיין מדיה גדולה שמלווה אותו. אבל התחום, למרות גודלו, לא נלמד בצורה משמעותית במכללות לתקשורת, לא יושב בתוכנית הלימוד ל- מ.ב.א לעסקים ולא מנוהל בצורה מקצועית, במרבית החברות. למה? בגלל שאינו זוהר, לא מקרינים אותו בישיבות הדירקטוריון, לא נלווים לו פרסים, הפוליטיקה של ענף הפרסום רחוקה ממנו והכיסוי המערכתי עליו בעיתונים, הוא נמוך.
כל אלו ועוד הביאו אותו להיות בן חורג לענף הפרסום, ענף שלא ברור מה הוא, למעט המון אגו ומעט מדע. אולי עכשיו, עם התבגרות השוק והענף, יחד עם ההבנה שאנו מוציאים עליו רבע מתקציב השיווק - תבוא הקפיצה הגדולה בהתמחות, בהתמקצעות ובניהול של התחום אצל המפרסמים שעוד נשארו מאחור ומנהלים את התחום כאילו היה בן חורג ובמסגרות האקדמיות, שלא מצליחות להתמודד עם הענקת כלים וידע והכנת מנהלים לניהול תקציבים ואסטרטגיות בתחום זה.

רעיון אחד צר

באוקיינוס הפסיפי, אי שם בין הפיליפינים לפפואה ניו גיניאה, שוכנת לה רפובליקת איים בשם פאלאו. כ-500 איים, רק בודדים מהם מיושבים בפחות מ-20,000 תושבים עם ריף מדהים והרבה כרישים. אבל לפאלאו מגיעים כבר היום כ-100,000 תיירים בשנה, פי חמישה מכמות התושבים, וזו רק ההתחלה. הסוד שלהם נמצא במשאב טבע אחד מהותי: כרישים. הריפים והמים מסביב לקבוצת האיים הללו שורצים בכרישים מסוגים שונים, המזינים את הדגה העשירה ואת הריף שמסביב. הכרישים הללו, ומאבק עולמי בסינים וטיוואנים המנסים לדוג אותם לצורך הכנת מרק סנפירי כרישים, הם סוד התיירות והקסם של אותם האיים, שיש בהם עוד הרבה. נוף, תצורות טבע מדהימות, אגם של מדוזות נפלאות אבל בתהליך שנמשך כמה שנים, הגיעו שליטי האי יחד עם יזמים מסחריים מתחום הצלילה למסקנה ברורה: הכרישים הם הסוד השיווקי שיכול להביא אליהם את התיירים העשירים ולהביא להם פרנסה וכבוד.
לאט לאט, תוך מערכי חינוך לתושבים שהפכו את הכריש לחיית מחמד חביבה באמצעות בובות אנושיות שהסתובבו בבתי הספר ותוך גיוס פוליטיקאים , האו"ם וארגוני מחקר וסיוע בינלאומיים, הפכה פאלאו לאתר שימור לכרישים ולמקום בעולם בו הוכרז שימור דגת הכרישים כמשימה לאומית.
משלחות מכל העולם, תיירים יפנים, רוסים, גרמנים וגם אני (בשבוע שעבר), טסים 30 שעות לפחות בדרך לא דרך, בשביל לנחות באי הקטן לשבוע, למסע צלילות או שנירקול בין איים, ריפים ולהקות של כרישים. השבוע חגגנו שם את שבוע הכריש. אריזה שיווקית לחבילת צלילות עם משלחת חוקרים בינלאומית לנדידת כרישים שכללה צלילות, השתתפות בפעילות מחקרית וערבי הרצאות עם החוקרים.
חיה מוזרה הכריש. אם אתה לא מרגיז אותו הוא תוקף אותך. הסקס שהוא עושה מאוד קשוח. שני הצדדים יוצאים מתהליך הרבייה חבולים בצלקות עמוקות. רוב הזמן הוא לא ממש תוקף וצריך שהוא יהיה מאוד רעב בשביל לראות אותו מגיח אל מול להקת דגים ושואב אותם אל פיו. הצלילות שם היו מופלאות, רחוקות מאוד מהעשייה השיווקית, אבל בכל זאת מצאתי בסיפור זווית שיווקית ראויה לטור. מיקוד ואורך רוח. תפל ועיקר. רוח יזמות ואמת מוצרית - הם ארבעת המרכיבים שמאחורי הצלחה שיווקית אמיתית. אם רק ניצמד אליהם הרי שניתן להפוך כמעט כל מוצר להצלחה. בכל מוצר או שירות יש את הנקודה האחת, שאם נתעלם מכל היתר ונדבק רק בה, היא תהפוך את המוצר ללהיט ותאסוף סביבה צרכנים נאמנים. לא הנוף, לא תצורת האבן המרשימה של מאות האיים עם היערות הסבוכים, לא האיים המדהימים ואפילו לא בני המקום החביבים, משמשים בסיפור השיווקי של פאלאו. רק דבר אחד. כרישים. בואו לצלול איתנו ולראות את הכרישים, הוא הסיפור השיווקי של פאלאו המרוח באינטרנט, בפרסומים התיירותיים ובסיפורים העוברים מפה לאוזן בין צוללנים וסוכני נסיעות. הנה סרט משם.
היכולת הזו להיות ממוקדים, להתעלם מכל הפרעה סביבתית או נכס אחר שיש למוצר היא סוד ההצלחה. רובנו לא מצליחים לייצר בריף שיווקי הכולל רק שורה אחת, טיעון אחד בלבד. נכון, אין מוצרים שיש להם רק יתרון אחד, אבל קמפיין טוב ומיתוג נכון, באים מתוך יכולת ויתור ענקית וראייה צרה במיוחד של המוצר שלך. הנטייה שלנו להכביר ברעיונות, בטיעוני מכר, בקהלי מטרה וכל זאת, בכדי לא לפספס אף אחד, יוצרת מותגים בינוניים. מותגים שלא מצליחים למצוא לעצמם נישה ייחודית ובלעדית שבה הם יכולים להפוך למלכי הביצה הקטנה שלהם ולמותגים שאנשים מתמכרים אליהם. זו תכונה מאוד אנושית המתעצמת מאוד עם התרבות הישראלית - יהודית שלנו וסוחבת אותנו ליצירה של מסעות שיווק מבולבלים, מלאי מסרים כפולים, שלא מצליחים להתמודד עם התחרות. הויתור היא תכונה נאצלת, הנדרשת יותר ויותר בתחום השיווק. אנחנו חייבים להתרגל לרכוש אותה.