עשרת הדברות החדשות

למרות שמחקר חדש של "נילסן" ישראל מראה שאת הזעם הוצאנו בעיקר על המזון ובכל היתר לא פגענו, הרי שמה שהשתנה פה הוא הרוח הצרכנית ולא הרגלי הצריכה. עכשיו אפשר לקחת את עשרת הדברות החדשות ולעבוד איתן או לחכות שהמכה תבוא ואז לא תהיה ברירה. כי כשזה בא עלייך זה עולה הרבה יותר לתקן.

אז הנה הכללים ל-2012:

להירגע: לא כולם מוחים, לא כולם מחרימים. לא מחכים לך בסיבוב, אלא אם תעשה שטויות. אין מלחמה. יש שינוי סגנון. אם תתקן את דרכייך היום, לא תחטוף מחר. הצרכנים לא הכריזו מלחמה על המותגים. אולי על הדרך של המותגים להגזים, לבלף, להשלות את הצרכנים. לא מעבר לכך.

לשמר: מי ששלך שווה יותר ממי שלא. תשקיע בו. עוד. ועוד. ועוד. הוא גם מי שישמור עלייך ממי שלא אוהב אותך ואולי אפילו יביא אותו להיות לקוח. עידן טיפוח הלקוח הקיים בפתח והוא מחייב שינוי מהותי בשיטת תקצוב השיווק.

לתגמל: הצרכן מצפה לתגמול על נאמנות. הוא מצפה שערכו של לקוח מתמיד יהיה שונה מזה של לקוח חדש. הוא רוצה לדעת שהנאמנות שלו שווה לך בכסף. ולא רק במילים. רוצה אותנו בלי שנקפוץ מהצעה להצעה. תן לנו קצת יותר. שנרגיש שאנו חשובים לך. לא רק נראים לך כמו ארנק.

לדבר: תדבר, תשוחח, תענה, תגיב מיד. הצרכן לא רוצה שיגידו לו הוא רוצה שישוחחו איתו. הוא רוצה לשאול ולקבל תשובה. או רוצה דיאלוג ולא מונולוג. הוא לא רוצה פייסבוק. הוא רוצה חברה שעונה לעניין ולא מפחדת לפגוש אותו ולגעת בו.

להיזהר: שקיפות, אמינות, יושרה, הגינות, ניקיון כפיים - כל אלו הפכו להיות מונחים בסיסיים בתקשורת הדו צדדית עם הצרכן. תהיה יקר, תהיה זול. הכול בסדר כל עוד לא עברת על הדיברות הללו. אל תבגוד באמון שלו, אחרת תצטרכו את הרבנות. אין יותר גישור.

לחדש: רוצה לדבר, תגיד משהו חדש. תעשה משהו אמיתי ואז תדבר. לא ניתן לפרסם ״תדמית״ וצחוקים. צריך לחזור לשיווק של פעם ולהתחיל למצוא את החדשנות במוצר ובעשייה שלו ולא בקונספט של התקשורת השיווקית.

להקטין: את הצעקה. את העוצמה. את הרושם. הצרכן רוצה שיחה שקטה, קולעת בול, נוגעת ולא צועקת. מי שיש לו מה להגיד לא צריך לצעוק אמרו פעם. וכן, יש מותגים שעדיין יכולים לצעוק בגדול. בעיקר בעולם הנוער. האלכוהול. הצעירים, התקשורת. שם הצעקה עוד נחשבת. תרבות השיחה משתנה. ומדובר בשיחה לא בהצחקות.

לפתח: את הערכים המוספים הפונקציונאליים שהמוצר מכיל בתוכו. את הצעת הערך הפונקציונאלית. את הייחודיות של האריזה, הרכיבים, הטכנולוגיה. ערכים מוספים רגשיים, ערטילאיים לא מעניינים את הצרכן. הוא מחפש אותם אצל בני זוגו, משפחתו. לא במותג.

לתת: הנתינה הופכת להיות חלק ממערכת היחסים הבסיסית עם הצרכן. מוצר חדש נותנים לנסות. ללקוח הנאמן נותנים מידי פעם מתנות. לקהילה נותנים בכדי לנקות את המצפון. הנתינה היא ללא התניה. ללא בקשה. מכל הלב. בהפתעה.

למצוא: דרכים לייצר הכנסות נוספות מהלקוח על ידי מוצרים נוספים או שירותים חדשים ולא באמצעות העלאת מחיר המוצר או השירות הקיים. הלקוח מוכן לשלם עוד ויותר אבל עבור ערך אמיתי. הסברים שחומרי הגלם התייקרו לא יעבדו השנה. גם לא תוספות טעמים. בסיס הוא בסיס, פרמיום הוא פרימיום. לכל מוצר יש את הקהל שלו.

ועכשיו, בהצלחה. אם תפעלו כך, לא תהיה שום בעיה.

לקנות זה לחיות

סיפור מצחיק רץ ברשת על בית הכולבו האמריקאי " Sears". לקוח מתחכם אחד נכנס לעשות קניות. המחיר בחנות היה למיטב זכרונו גבוה בכמה דולרים מהמחיר שהוא ראה כששוטט באתר המכירות של הרשת. הוא שלף את הסמארט-פון, ביצע את ההזמנה במחיר הזול יותר, בחר באופציית איסוף מהחנות וניגש לקחת את המוצר מהקופה בחנות בה היה. מסתבר שלא רק הישראלים יודעים לדפוק את השיטה.
הסיפור הזה היה הרקע לסקירה החודשית של האתר TRENDWATCING, שבחר לצאת בסקירה מפורטת המכריזה על "רנסנס קמעונאי"; עליית הכוח של המסחר ברחוב תוך אמירה ברורה כי העתיד שייך לחנות הפיזית ולא לחנויות האון-ליין. המחקרים החדשים מראים כי מבין המבקרים בחנות און-ליין רק 3.5% בממוצע משלימים קנייה בעוד בחנות פיזית עומדים האחוזים הללו על כ-20%.
לעשות קניות זה בילוי בידורי. למרות המחאה ולמרות הטרנדים הירוקים, הרי שלצאת לקניות זו דרך להירגע, להוציא תסכולים ואפילו לחזק חברויות עם חברים אמיתיים דרך חווית הקנייה המשותפת. אלו התנהגויות פסיכולוגיות שלא יכולות להעלם בגלל המשועבדות שלנו לסמארט-פונים. הבילוי בקניות הוא אולי מחלה של העידן המודרני אבל הוא חלק בלתי נפרד מאורח החיים החדש שלנו במאה ה-20 ולא הולך להיעלם כל כך מהר.
גם הרצון שלנו לחוש חוויה בעת הקנייה וההתקדמות המשמעותית של המסחר הפיזי בבניית חנויות שאינן רק נוחות ועונות על הצרכים הטכניים, אלא מספקות חווית קנייה ובילוי, משמעותית תורמים לכך. חנויות הקונספט, חנויות המספקות חוויה אסתטית וחנויות עם אינטראקציה המספקות עולם תוכן עשיר וידע, מתחילות להיות כמעט סטנדרט קמעונאי.
תוסיפו לכך את הטרנד הכלל עולמי של אורבניזם, מעבר משמעותי של הצרכנים מהכפר אל העיר וכמובן את תחיית הערים הגדולות (אל מול דעיכתו של הפרבר) ותקבלו את כל הסיבות הטכניות לכך שהמסחר הקמעונאי, הפיזי נמצא במגמת עליה עולמית. אבל המאמר מספק עוד כמה נתונים: מבין המחפשים מידע על החנות באינטרנט, 51% בוחרים להשלים את הקנייה פיזית בחנות ברחוב. אלו גם מוציאים 82% יותר מאלו שהגיעו לחנות ללא שביצעו הכנה מוקדמת באינטרנט.
המאמר חוזה את המשך ההתחזקות של החנויות הפיזיות יחד עם התרחבות משמעותית בשני תחומים: העמקת והתגברות משמעות החוויה בחנות והשקעות בהפיכת החנות לסוג של דיסנילנד מותגי. ומהצד השני, חיבור מוחלט ומלא לכלי האון-ליין, גם ברמת רצפת החנות בחיבור הקנייה לתוך העולמות הללו באמצעות עזרים טקטיים וגם בהכנת הביקור בחנות באמצעות אתרי האינטרנט של החנות אשר יכינו את הקונה לביקור הצפוי.
העזרים לכך כבר נמצאים בשוק: מראות וירטואליות, חיבור בין חדרי המדידה לרשתות החברתיות, "קיו אר" קוד על המדף, המפעילים את הסמארט-פונים לספק מידע נוסף, פסי מדף הכוללים מסכי וידאו, טאצ'-סקרינים המספקים הדרכה ומידע נוסף, וכמובן שקיפות מוחלטת בין האתר והחנות לצד מחירים זהים ויצירת חיבור פיזי המאפשר לבדוק מהאתר הימצאות של דגמים ספציפיים בחנות ועוד.
ההכרזות על מותו של המסחר ברחוב היו אכן מוקדמות מידי שלא לומר יהירות. הדיגיטל מתחבר אל הרחוב והופך אותו טוב יותר, נוח יותר ואולי אפילו זול יותר, כפי שהרשתות החברתיות לא המיתו את המגש הפיזי אלו הפכו מעין משחק מקדים להרחבת חוג החברים והמפגשים הפיזיים שלנו. החלוקה הדיכוטומית בין הדיגיטל לפיזי הולכת ונעלמת והסלט המעורבב הופך מעניין יותר ויותר. האם כבר נערכתם לכך?

NO LOGO

אני גר בשכונה שכבר שנים הטרנד החזק בה הוא להתחפש לעניים. לא משנה כמה כסף יש לך, הסיפור פה הוא להתנהג כאילו אין לך. הבדיחה השגורה כאן היא כי התושבים שוכרים במקום מעצבי פנים מעצבי עוני. לרחוב יוצאים לבושים בצורה שאינה מעוררת תשומת לב, רוכבים על אופניים ואסור אבל אסור בהחלט להתהדר בסמלי סטאטוס בולטים מחוץ לגבולות הבית, שאליו כמובן יכנסו רק מתי מעט. גם לתחום המסעדנות התופעה הזו חדרה כבר מזמן. ב"בסטה", מסעדה מעולה בפאתי שוק הכרמל, אתה יושב על כסאות פורמייקה שמזמן היו צריכים להעלם בחירייה, אוכל מנות שטעמן משובח במיוחד אבל בכלי אוכל של מסעדת פועלים ומשלם חשבון דומה לזה שתשלם במסעדת יוקרה ואפילו יותר ממנו. הקהל כמובן הוא קהל בעל ארנק המאפשר את החוויה הזו, המתובלת לעיתים במשאית זבל, החונה ממש מול העיניים שלך והופכת את הבילוי לחוויה אותנטית במיוחד, כיאה למסעדת שוק.
הרעיון הזה כנראה לא נולד אצלנו. בטיול המקיף שלי בהודו, תמיד התפלאתי איך מאחורי מאהלי הקבצנים, לצדי הדרכים, מסתתרת חומה עם בית של עשירים, שמבחוץ נראה כעוד מעברה אבל מבפנים הוא ארמון אלף לילה ולילה. השאלה של החצנת עושר או החבאתו, התהדרות חיצונית במותג והשתייכות פומבית אליו, קשורה כנראה לאיזו שאלה של בטחון עצמי בסיסי ומגמות תרבותיות, המשתנות בהתאם לאופנות ולתקופה.
בשבוע שעבר פרסם "Trend Hunter", אתר מוביל בתחום הטרנדים, מאמר קצר העוסק באופנת ה- .Discrete Consumerism על פי אותו המאמר, כחלק מהאימפקט של המשבר הקודם, המתעצם על ידי המשבר הכלכלי הנוכחי ויחד עם טרנדים שונים בתחום הקיימות, עולה ופורחת תופעת החבאת שם המותג הגלובאלי, הענק, מאחורי חזית תמימה של מותגי "אינדי" חסרי שם. Starbucks"" מפתח תת-רשת של בתי קפה הנראית כמו הקפה השכונתי חסר הזהות הגלובאלית, אבל מופעל כמובן על ידי הרשת. הספלים, המיתוג, המפיות וכמובן העיצוב, לא כוללים את השם Starbucks"" המוחבא בפינת חלון הראווה בקטן. הסיפור הוא לא לא לקנות מותגי יוקרה, אבל להחביא אותם תחת מעטה של צניעות.
וודקה "Absolut", כך על פי אותו המאמר, הוציאה מהדורה מיוחדת של בקבוקי "Absolut", בצורתם הידועה, אך ללא הלוגו המותגי על הבקבוק. הבקבוקים, חסרי הגרפיקה, נשענים על הזיהוי של הבקבוק המעוצב ומלבד כיתוב קטן של זהות היצרן מסתירים לכאורה את השתייכותם למותג הגלובאלי.
גם בתחום האופנה אנו רואים בתקופה האחרונה מעבר מסויים של תגיות המותגים, בעולם כמובן, אל מאחורי הצווארון או אל שולי החולצה – איפה שמכניסים למכנסיים. המותגים הללו, הפונים לקהל מתוחכם ובעל מודעות, הבינו כי בשביל לשרוד צריך להיעלם. במותגים אחרים נמצא את הגודל של הלוגו קטן וקטן שלא לומר נעלם לממדים מיקרוסקופיים.
נכון, קיימת גם תופעה הפוכה. ובאסיה ובמזרח אירופה המותגים הולכים לפני האדם. בתחום הרכב מתחזקת משמעות המותג כאמירה על מי שאנחנו. הצרכן עדיין רוצה את Starbucks"" אבל מעדיף לא להראות עם הלוגו ביד. אבל ניצני המגמה הזו מתחברים לעוד כמה אמירות ההופכות פופולאריות יותר ויותר כמו: המותג מאחור והמוצר מקדימה או קודם תעשו עבורנו ואחר כך תדברו על עצמכם כמותגים.
העולם החדש הוא אכן מקום מאוד מבלבל וכנראה לכל תופעה יש תופעת נגד ותשובה שיווקית מתוחכמת לכל ז'אנר. אבל Starbucks"" מקימה סניפים המתחפשים לבתי-קפה עצמאיים שכונתיים היא תופעה כבר בסדר גודל גדול מידי בשביל להתעלם ממנה ואפילו כדאי אולי להסיק מסקנות כלשהן.

בשנה הבאה

מהשבוע הבא ישבו צוותים ברוב החברות להכין את התוכניות השיווקיות של 2012. משימה לא קלה כאשר טרכטנברג עוד לפנינו, הוולטיליות בשווקים עוד לא נעצרה, הכחלוניזציה של ענפים רבים בפתח, מאיימים עלינו במיתון חלקי וכמובן, הפלשתינאים הצועדים אל הגבולות מאפשרים לממסד הפוליטי להפחיד אותנו מעיסוק בבעיות היום יום. אבל אין ברירה , ככה אומרים בחברות, צריך לכתוב תוכניות ולהכין תקציבים.
עם כל ההסתייגות הנדרשות, אני מרשה לעצמי, כאן, לשרטט כמה המלצות מרכזיות, לתוכניות העבודה הבאות עלינו לטובה. כמה עקרונות שלטעמי, יישארו נכונים, יקרה מה שיקרה בטלטלה הפוליטית-כלכלית הקרובה והם הם צריכים להוביל את התוכניות הבאות שלנו:
1. קהלים חדשים. בניסיון להגדיל את הצריכה, אנו תמיד מתלבטים בין העמקת הצריכה והרחבת הקהלים. יחד עם הקמפיין האלמותי של גלעד ארדן והמחאה, הצרכנים שלנו רוצים לזרוק פחות. לקנות יותר מפחיד אותם. אין לנו ברירה, קהלים חדשים הוא הפתרון הבא. לא העמקת הצריכה.
2. שימור ונאמנות. יותר מתמיד הלקוחות הקיימים שלנו הם הנכס הגדול ביותר והמבטיחים אותנו בצפי המכירות. השבעת רצונם והשמירה על השתייכותם למשפחתנו, כמו גם גאוות היחידה שלהם, היא היא המשימה המרכזית לשנה הקרובה.
3. יותר סגמנטציה. פחות מוצרים גדולים, יותר מוצרים ספציפיים המתאימים בול. ההיפרדות בעם לתתי-קבוצות הולכת ומחריפה. הסיכויים שלנו לייצר מוצרים גדולים, המתאימים לכולם, הולכת ופוחתת. בואו ונשקיע זמן בפיתוח מוצרים המתאימים בול לקהלים קטנים יותר ונגדל ממוצרים קטנים וייחודיים, לא מהקוטג' הבא. הוא לא קיים יותר.
4. מעט וחזק שווה הרבה. סף הרעש וההיאטמות של הצרכן למסרים שלנו, כמו גם סף הריגוש ההולך ועולה, מחייב אותנו לפעול תקשורתית במהלכים גדולים ומשמעותיים. אנו נאלץ לייצר פחות מהלכים אבל כל מהלך יהיה חייב להיות נפחי מאוד ורחב מאוד, בתקווה לפרוץ את האדישות הצרכנית. במקביל, מהלכים תקשורתיים קטנים הופכים להיות מיותרים וחסרי תועלת. המסרים המינוריים והטיפול במותגים קטנים צריכים לעבור בדרכים אחרות. לא בקמפיין.
5. די להיות חרד מהחרדים. הם הופכים להיות גורם משמעותי באוכלוסייה, במספרים ובאחוזים. אין לנו ברירה הם דורשים מוצרים ייחודיים, פעילות ייחודית ומשאבים נוספים על אלו שהורגלנו אליהם בעבר. ומהצד השני, יש כאן הזדמנות גדולה; כסף לא חסר להם.
6. חדשנות, חדשנות, חדשנות. השעמום שלנו הופך להיות יותר ויותר מהיר. בכדי להמשיך וללכת קדימה, אנו חייבים לייצר חדשנות מוצרית, בקצבים מטורפים, אשר תייצר סקרנות לגבי המותגים שלנו. קשה מאוד לרגש עם הקיים. צריך להמציא כל הזמן מחדש. אבל מדובר בחדשנות שאינה יכולה לדרוש תוספת מחיר. היא רק נועדה לרענן את המוצר ולייצר לגביו עוד סיבות רכישה. לא סיבות להעלאת מחירו.
7. מותגים צריכים להביא ערך מוסף לצרכנים שלהם וזה כנראה לא יהיה בתחום המוצרי הישיר. המוצרים בכל קטגוריה דומים ויישארו כאלו. את הבידול נצטרך לתת מחוץ לקטגוריה באמצעות עשייה מעל ומעבר לנדרש מהמותג. כל מותג יצטרך לבחור לעצמו את הקטגוריה הנכונה עבורו. אבל הצרכן מצפה לערך מוסף, לנתינה מפתיעה. מי שלא יביא אותה, יישאר מאחור.
זה לא קל ובטח לא פשוט לכתוב כרגע את התחזיות והתוכניות לשנה הבאה. אבל עם ראש פתוח והרבה אומץ אפשר להפוך את השנה הבאה למוצלחת מאוד. מי שישכיל לאמץ לעצמו את המחר לפני כולם ולתת אותו בחפץ לב לצרכנים, ירוויח. מי שיחכה שהם יעמדו וידרשו אותו בכעס ובאלימות, יפסיד.

ביחד זה הכי

השבועות האחרונים הם עידן ה-"ביחד"; כולם ביחד בשדרה, באוהל ובהפגנה. התחושה שפתאום אפשר לשלב כוחות ולעשות קבלת שבת עם חובשי כיפות ולאכול מגש סושי כאשר מהצד השני מרחפת עננת כספי ההתנחלויות, עושה את התרוממות הרוח שאוחזת בכל מי שמגיע לאותן הפגנות ודיונים. אפילו אצל יאיר לפיד, בשישי האחרון, פנחס ולרשטיין, מראשי המתנחלים, מסביר לפעילי "איילים" ולקיבוצניקים כיצד ליישב את הגליל והנגב ומביא את שיטות גוש אמונים וההתנחלויות אל המשרד לפיתוח הנגב והגליל. בקיצור, אידיליה. כולם משלבים ידיים ומחייכים חיוכי אהבה. כבר לא 12 השבטים אלא עם ישראל אחד. כולם חיים בלה-לה לנד ?
לא מכבר פרסם מכון המחקר PSFK מאמר מקיף חדש על החיבור בין הדיגיטל ונקודת המכירה הקלאסית. התפיסה החדשה כבר לא מדברת על המסחר האלקטרוני הכובש בסערה את העולם ומותיר אחריו קניונים ריקים אלא על שילוב הכוחות של הדיגיטל והפיזי: נקודת המכירה המסורתית מקבלת כלים חדשים לתוכה מהעולם דיגיטלי ומתחזקת באמצעות פטנטים מעולם האון ליין.
בכלל מונחי ההפרדה הללו, און ליין ואוף ליין, שהיו נהוגים בעבר, מתחילים לאבד את מקומם. טכנולוגיה היא בסך הכול צורת פעולה שלא הייתה כאן כשנולדנו והדור החדש כבר לא רואה את העולם הדיגיטלי ככזה. בשבילו העולם הוא אחד לכל פעולה יש אלמנטים דיגיטליים ואלמנטים פיזיים. וכך, מגיע הדיגיטל לתוך נקודת המכירה הקלאסית ומחבר אותה לעולם החדש.
במאמר מתייחס PSFK לשתי קטגוריות מהותיות שיתחילו את המהפך בנקודת המכירה החדשה – מהפכת המדידה וההתנסות ומהפכת השירות העצמי. במסגרת מהפכת ההתנסות מציג המאמר כמה פיתוחים חדשים של מראות וירטואליות באמצעותן מודד הלקוח את המוצרים בלי להיות צריך ללבוש אותן פיזית. גם מערכות התאמה לתספורות וקוסמטיקה פורצות אט אט למרחב: שם פועל כבר מספר שנים סטארטאפ ישראלי, EZFACE, המציג מערכות, דרכן הלקוח, בחנות, מצטלם ומתאים לעצמו פריטי איפור שונים ואת השפעתן על הפרצוף שלו בזמן אמת כך שהוא אינו זקוק להתנסות פיזית אלא יכול לשים ולהוריד ולהחליף צבעי ליפסטיק, פודרה ועוד, בצורה וירטואלית.
במסגרת מהפך השירות מציג המאמר פתרונות לבעיית כ"א והשירות בחנויות ענק. שם עומד הלקוח מבולבל במשך זמן ארוך עד שהוא יכול למצוא מוכר. שימושים חדשים באמצעות הטלפון הסלולארי מאפשרים ללקוח לקבל את כל המידע שהוא זקוק לו הישר מהמדף. באמצעות קודים או באמצעים אחרים, מאפשרת הטכנולוגיה למוכרים וירטואליים להיות איתנו לאורך כל הסיור בחנות, לייעץ לנו בצורה אינטראקטיבית מלאה ולא רק בסלולאר. מהפכה במחירי הטאבלטים והיכולות הטמונות בהם מאפשרת להתקין בחנויות מסופים רבים לשירות עצמי, המעניקים מידע מגוון. גם בתחום הזה, סטארטאפ ישראלי בשם " Outform", פועל בעולם כבר בהצלחה ומייצר טבאלטים זולים למטרות פרסומיות בנקודות המכירה, בטכנולוגיות שונות, המאפשרות פריסה כמותית של תחנות אלו בחנויות.
שני הגלים הללו הם התחלה של דרך ארוכה, בהם ה"פיזיטלי" (החיבור בין הפיזי+הדיגיטלי) יתחבר לנקודת המכירה ויצור מהפך אמיתי, בכלים העומדים לרשות הצרכן ברצפת החנות. לא ברמת "עשיתי LIKE" והעלאת תמונות לרשתות החברתיות אלא ביכולת אמיתית לחבר את חווית הקנייה עם הרגלי הגלישה והסלולאר של הלקוח. אומנם אחת העבודות עטורות הפרסים מפסטיבל קאן האחרון הייתה הסופרמרקט הוירטואלי, קירות בתחנת הרכבת דרכם אתה מזמין הביתה מוצרים ברכישה ישירה. זה נחמד לפרסי קריאייטיב אבל האמת קצת שונה. הדיגיטל יורד אל הרחוב ומשפר את חווית הקנייה בחנות, הוא לא מחליף ועוקף אותה.

תשוקת השף

מבט מעמיק על "מאסטר שף", מעבר להיותה תוכנית משעשעת וערוכה היטב, מגלה ישראל מבשלת. כזו שהתחביב הכי "קול" בעיר, אחרי כמובן לרכב על אופניים, הוא לבשל לחברים ולמשפחה ולקבל מחמאות על יצירתיות ואיכות האירוח, להיות "שף".
המועמדים בפרקי הסינון, ששודרו השבוע, כללו את כל קצוות העם. עשירים ועניים, בוגרי מצוקה ובוגרי רפואה, אינטלקטואלים ומורות. תרגום אמיתי לחלוטין למציאות ה-"כולם". זה לא עניין של גיל ואפילו לא של מוצא או מקצוע. ואני, שחשבתי לתומי, שאני יודע לבשל ואפילו נהנה לעשות זאת פעם בשבוע, ישבתי בקצה הספה, קצת מבויש מול פרצי הקריאטיביות שעלו מהמתמודדים שגלגלו חציל ומילאו אותו ועשו רולדות קשורות משינקן ממולא, שלא לדבר על כמות הרטבים לפילה דג, העשויים מעשרות סוגי ירקות מבושלים עם מעט מאוד תבלינים.
עם ישראל כנראה אוהב לבשל בבית. זה לא ממש עומד בהלימה למצב המסעדות ביום שישי בערב או למחאה בשדרה אבל הלכה למעשה מיליונים עומדים וטורחים סביב המטבח עם המון אגו ורצון לקבל מחמאות. כאשר צרכן עושה משהו באהבה, קל נורא להתחבר אליו. קל לקחת אותו מהמקום הזה ולהפוך אותו מעריץ מושבע של מותגים וחברות.
בסיבוב בסופרמרקט למחרת הצפייה לא הצלחתי למצוא הרבה ביטוי לצורך הישראלי הזה. הניצול שעושים היצרנים לאותו פרץ יצירה הוא קטן מאוד. במקום לקחת את הרעיון הזה קדימה ולמלא את האריזות בהצעות הגשה, בתמונות מחרמנות של מנות מתוחכמות ובחוברות מתכונים מתוחכמות, שלא לדבר על קורסים ובתי ספר לבישול של מותגים מובילים, מצאתי חוסר התייחסות מוחלט לתשוקת הבישול.
המון צרכים ראיתי על המדפים: נוחות, מהירות, רזון ואפילו צרכים משפחתיים של בישול עצמי לילדים. אבל את הכיוון לישראלי המבשל לא ראיתי על המדפים והאריזות. האם אנו מפספסים משהו? האם הניסיון שלנו לכוון למרכז הקבוצה ולהתעלם מהשוליים הכול כך גדולים לא מחמיץ הזדמנות להתחבר ללב של הצרכנים?
לא מדובר כאן בצרכני פרימיום. חלקם הגדול של מועמדי "מאסטר שף" באים משכבות בינוניות לחלוטין שלא מחפשות מוצרים יוקרתיים. להפך, הם לוקחים את הפשוט והבסיסי והופכים אותו למעדן כביכול עם הרבה מחשבה וחומרים בסיסיים, על בסיס מתכונים וספרים של שפים ידועים. בשביל שמוצר כלשהו יהפוך רכיב מרכזי בבישול, הוא לא חייב להיות יקר או יוקרתי, הוא רק צריך להיות מרכיב שסביבו ניתן לרקוח חלומות גסטרונומיים שייתנו לצרכן תחושה של שף.
כתבתי כאן בשבוע שעבר על מגמת הערך. צרכנים מחפשים ערך במוצר שלהם. אבל ערך לא חייב להיות רק מחיר. ערך יכול להיות גם מילוי צורך אמיתי, רגשי או טכני, הקיים בחיים של הצרכנים שלנו תוך שאנו מכוונים את התקשורת השיווקית, הסיבה לקנייה, אל אזור חם בלבו של הצרכן, כזה שיפעיל אותו. לבשל כמו שפים הוא צורך אמיתי, מסתבר, בחיי הצרכנים.
ויותר מזה, כל הזמן אנו מתלבטים כיצד להגביר צריכה. אולי הגברת הצריכה האמיתית היא הגברת השימושים והכוונת הצרכנים לעבר שימושים פחות קונבנציונאליים. כך למשל יכולה "מקופלת" להיות לא רק ממתק אלא רכיב מרכזי בהכנת קינוחים. כמוה, גם גבינה לבנה שהופכת לעוגת שף או ביסקוויטים שהפכו ב"מאסטר שף" האחרון לבסיס ייחודי להגשת פילה דג.
הגברת צריכה באמצעות יצירת שימושים חדשים למוצר או באמצעות "תשוקת השף" היא משימה מעניינת לאנשי השיווק. והיצירתיות המתגלה ב"מאסטר שף" נותנת כיוון לתעשיית המזון שכבר לא יודעת איך למכור יותר.

בומבמלשילד

עוד, סיטאר, גיטרות ובעיקר המון תופים היו השבוע בשדרות רוטשילד ביום שישי בערב. אווירה נפלאה, פסטיבל חדש. חבורות מסביב לספסלים או שולחנות עם המון שירה בציבור של ילדי פרחים מדגם צפון הודו. השקעתי לא מעט שעות השבוע בהליכה הלוך ושוב לאורך השדרה. בכל פעם היא לבשה צורה אחרת, מתכתבת בצורה מוזרה לחלוטין עם הבליינים התל-אביביים החולפים ברכבים או ברגל על פני ההפגנה, בדרך לעוד בילוי יקר בבר על כוסות ויסקי ב-250 שקל לאדם.
ככל שהתרחקת מהבימה בואך מתחם הבילויים של לילינבלום השתנתה התמונה. את מקום הכפכפים תפסו נעלי עקב ואת השיער האסוף בגומיות וגופיה תפסו בגדי יציאה שחורים וצמודים. אלפיים מטר מפרידים בין המתחמים ותחושה דומה לזו שהייתה כאן במלחמה. עיר שנעה בין אסקפיזם מוחלט לעיסוק רציני בבעיות החברה.
אפשר היה לראות בזה את הפסטיבל הכי טוב בעיר. זוגות, חבורות וסתם בודדים שבאו להתחבר באווירה ישראלית שכמעט לא קיימת ומשחזרת את חווית הטיול הגדול אחרי הצבא. אבל היה פה משהו נוסף. הדיבור היה גם על החברה הישראלית ועל מצוקות הדיור. דיבור צפוף בין היושבים והעוברים או בין היושבים לבין עצמם. אמיתי. אבל מהצד השני, על שולחנות הפיקניק, כיכבו כלל מותגי המזון והמשקאות הישראלים, מותגי מחיר נמוכים במיוחד לא נראו כאן. גם "טוני וספה", פיצרייה לא זולה במיוחד בקצה השדרה, הייתה מלאה עד אפס מקום ודיווחה על עלייה של מאות אחוזים בפדיון היומי. ככה נראית מחאה של דור ה-Y, דור ה"מגיע לי".
ניסיתי להבין מה והאם באמת קרה כאן דבר המשפיע על הצריכה הישראלית ועל עולמי הצר או שמדובר בבועה חולפת ונקודתית? חבר שהצטרף אלי הציע תזה משלו: עידן הפרימיום הישראלי נגמר. אנו הולכים לעידן שבו הפרימיום יישחק לטובת מדרג מותגים חדש: סופר פרימיום, value, discount, ו-heavy discount.
תפיסה כזו בולטת כבר בעולמות התעופה. הביזנס ב-1,500 דולר לטיסה מלא, המובילים הזולים ב-200 דולר לאותו היעד, הולכים ומתפתחים בקצב מהיר וכובשים את השוק ומחלקות האקונומי של החברות הסדירות (500 דולר לאותה הטיסה) בבעיה רצינית. אבל התופעה הזו כבר קיימת מספר שנים ועדיין לא חיסלה אף מוביל. היא גרמה להם ליצוק יותר ערך ויותר מיתוג וגם לבנות מחיר גמיש, המשתנה בהתאם לביקושים ויוצר טשטוש של המחיר ותחושה שאם שילמת מחיר גבוה יותר זה בשביל לטוס בשעה ספציפית.
אין ספק שמותגי ה-VALUE יהיו הלהיט החדש. הצרכן רוצה סיבה טובה לקנות מותג. אבל מהצד השני, התחושה החזקה שלי היא שוב של התחזקות תופעת 12 השבטים והפעם עם תבלין דור ה-Y. המדינה שוב הולכת ומתפצלת ומתפצלת עוד יותר. בפינת אלנבי מתפוצץ מעומס בר אופנתי עם דרינקים ב-50 שקל ומעלה ובקצה השני מנגנים בגיטרות ואומרים "מגיע לי!". הבעיה המרכזית הופכת להיות השיח התקשורתי-שיווקי. אין לנו כמעט דרך לייצר שיח אחד המתאים לכולם ופוגע ומפעיל את הרגשות של מרכז החברה הישראלית. כמעט ואין לנו דרך לייצר שיווק המוני ותדמיתי, הנופל "בול" על כולם.
החברה הישראלית נפרסת לפרוסות דקות והן אפילו דקות מאוד. יש פה רוח, יש פה דרישה לתת יותר ערך לצרכן אבל בעיקר יש פה את אובדן היכולת לדבר בקול אחד לכולם. השיווק הממוקד הופך להיות הכרח ולא פריווילגיה. אחרת סתם נצעק מול הרוח.

מותן של האותיות הקטנות

שנים אנו רגילים לאותיות הקטנות. אלו עם הכוכבית בקצה המודעה, מוחבאות מתחת להצעת המכר, מתביישות קצת, כאילו לא רוצות בטעות לבלוט ולהרגיז אף אחד. אלו המופיעות מתחת לכותרת המתחכמת, מפרשות את הטיזינג שעשו לנו למעלה. כאילו אומרות: "אם הגירוי היה לך נעים, עכשיו בוא ותלמד מה באמת אנו רוצים להציע". ולפתע, הן נעלמות לנו. האותיות הקטנות עוברות למרכז הבמה, הולכות ומתמעטות, הופכות להיות האותיות הגדולות שבכותרות, כאילו מת המשחק המקדים ומגיעה איזה תפיסה חדשה, ישירה, ששואלת ישר בהתחלה: "אצלי או אצלך?"
משהו קורה ביחסים עם הצרכן, כאילו עברנו לדבר ישר בשורות תחתונות. בלי להתחבא מאחורי כותרות מתחכמות, בלי להחביא דברים מאחורי כוכביות ואותיות קטנות. להגיד הכול בפנים, ישר ולעניין ולשים את הצעת הערך בפתיחת הדברים. כך בשפות הפרסומיות החדשות של סלקום, בנק הפועלים, פלאפון ולא מעט מהמותגים המובילים וכך אפילו בקופונים, למרות איכותם הירודה, הם לא מחביאים את העניין שלשמו התכנסנו. המסר הוא הכותרת, תרצה תיקח, לא תרצה תמשיך הלאה.
יש משהו מעודד במהפך הזה. הישירות, האמת, השקיפות. ואולי זו גם התשובה לקוצר הרוח הצרכני כרגע, המבקש לדעת מההתחלה על מה בעצם מדובר ואין לו כוח למשחקים המקדימים או להצגות. אבל כמו בחיים, אובדן המסתורין עושה את הכול כל כך פשוט, בוטה וחד, עד להכאיב.
הצרכן של היום מחפש פחות משחק מקדים ויותר שורות תחתונות ומדויקות. הוא כבר רגיל לסמס, לטוויטר, לפוסטים הקצרים של הרשתות החברתיות ומאבד את הסבלנות מול טקסט ארוך ומתחכם. זו כמובן הבעיה הגדולה של העיתונות הכתובה, אבל בפרסום קל לנו יותר לאמץ את המגמה וליישר קו עם ההעדפות הצרכניות. קודם תאמרו לנו מה ההצעה ולאחריה תשימו את התיאורים המרשימים על האיכות, התדמית וכל המסרים השיווקיים המורכבים, אומר הצרכן.
אולי זה הצרכן ואולי זה החיים בעידן המודרני; אנו מחפשים יותר תכלס. יותר שורות תחתונות ובהרבה פחות זמן. כרגע זה תופס אותנו בפרסום וזה כנראה נכון, אבל התחושה שלי היא שגם לנקודת המכירה זה יגיע בקרוב. הצרכן רוצה את המוצרים ואת ההצעות הטובות בחזית, ישר בהתחלה. בניגוד לתפיסה המסורתית ששמה את הלהיטים וההצעות הטובות ביותר בסוף, במטרה למשוך את הצרכן פנימה. עוד רגע הצרכן שלא ימצא את מבוקשו בחלון ובכניסה לחנות פשוט ימשיך הלאה לחנות הבאה.
הצרכן שלנו הופך יותר ענייני ופחות רגשי. זה כמובן גם אשמתנו כמי ששמים במרכז את המחיר ולא את היחסים אבל זה כבר חלב שנשפך. עכשיו לא נותר אלא לעשות את זה טוב ואולי עם שינוי קטן אחד: במקום לשים רק את ההצעה והאמירה, בגדול ובחזית, לשים גם את הערך המוסף.
בכדי לבלוט ולייצר הבדל גם בעולם הדיבור הישיר והאותיות הגדולות, אנו צריכים להבליט את הערך המוסף שלנו . הדבר האחד והקטן שעושה את ההבדל לטובתנו ובשבילו אתם צריכים לקנות אותנו. ה-"מה", ה-"כמה" וה-"איך", צריכים לקבל תוספות של "למה דווקא אני או אצלי?". מה הוא הדבר הקטן שעושה את ההבדל בהצעה שלי למול ההצעות האחרות. ואז, גם במודעות של האותיות הגדולות, נוכל לייצר נשמה ורגש, שיעשו את ההבדל.

לפעול או לשתוק?

הטירוף המתחולל מאז החלה מחאת הקוטג' ממשיך והפעם מקבל כדור השלג תפנית חדה: אם התחלנו בהכרה שנפל דבר ביחסים עם הצרכנים ושה-FaceBook הפך כלי ליצירת מהפכות, הרי שהשבוע ההתעוררות של רשת שיווק אחת ופוליטיקאים נמהרים, טרפה את הקלפים. ההפיכה הצרכנית הפכה לשולית ובמקומה מתרחש כרגע מאבק מוזר בין רשתות השיווק והיצרנים והמחוקק והכול – כאילו לטובתנו, הצרכנים.
מי שמדליק את המלחמה הפעם זו רשת שיווק אחת או שתיים, מתוך איזה רצון לזכות בנקודות זכות ולבנות דימוי של רובין-הוד מודרני. אבל אותה רשת שיווק היא זו שלוקחת את אחוזי הרווח העצומים יחסית ומייקרת את מחירי המוצרים בעוד עשרות אחוזים! אלו אותן רשתות שיווק שהלכו לייצר מותג פרטי ולא הצליחו להביא אותו בחסכון של עשרות אחוזים! ומה יש לאדון מרשת השיווק להגיד על מחירי הירקות והפירות השערורייתיים שהוא גובה למרות שהוא קונה ישר מהשדה? מה בעצם קורה כאן?
מחאת הקוטג' שהסתיימה, כביכול בניצחון הצרכנים, הכניסה לשוק הרשתות תאבון ורעיון כי המחיר הוא חזות הכול והדרך היחידה להלחם במכירות היורדות למטר היא הורדת מחירים. הרעיון כי אולי יש פה לא רק מעט מידי מותגים אלא בעיקר יותר מידי שטחי מסחר של רשתות שיווק, לא חוצה את מוחם של אותם מנהלים.
במקום שמהפכת הצרכנות הפייסבוקית תביא למפנה ביחסים בין יצרנים וצרכנים ולהתמודדות עם רעיון הנתינה, היא הופכת מרגע לרגע שייכת פחות ופחות לצרכנים והופכת כלי פוליטי במאבקים המסחריים.
והמותגים? הם קיבלו רגליים קרות ושיתוק שיווקי והכול מהפחד כי נעשה או נגיד משהו לא נכון ונרגיז איזה כמה מאות פייסבוקאיים ונחטוף. כולם יושבים ושותקים ומקווים שאיזה רגולטור יצליח לפתור בעיה של ארץ קטנה עם מעט צרכנים, עלויות גבוהות, תשלומים לכשרות ועוד אי-אלו סיבות טובות (וכמובן גם הרבה נשמה יהודית קלאסית) למה הכול אצלנו קצת יותר יקר.
אבל אנחנו מפספסים ובגדול את המסר הצרכני שקיבלנו לרגע. מר ישראלי אמר לנו, והפעם בקול גדול: "אני לא מוכן להיות יותר פראייר! אם אני משלם הרבה אני רוצה תמורה לאגרה!" ועם זה קשה מאוד למותגים להתמודד.
לפני מספר שבועות כתבתי מאמר בהשראת trendwatching.com על הצורך של מותגים לעסוק במחוות מול הצרכנים, ללא קשר לקנייה או רכישה של מוצרים. על פי האתר הבינלאומי, אנו רואים את תחילתה של מהפכה, בה מותגים פועלים מול הצרכנים באופן מפתיע אך תדיר, בנתינה ובעשייה אמיתית לטובת הצרכן והעולם. עשייה שקטה ואמינה שנותנת לצרכן את התחושה כי עושים בשבילו מעל ומעבר. מספקים לו סיבה אמיתית, בעלת ערך, המקטינה את תחושת הניצול ומאפשרת לו להמשיך ולקנות את המותגים למרות מחירם, כמעט עם חיוך.
הצרכן צריך כדור הרגעה לדיסוננס בעת הכנסת היד לארנק: "נכון, זה יקר אבל הם נחמדים. הם אוהבים אותי. הם עושים בשבילי. הם עושים בשביל מדינה". ואנחנו, במקום לנסות ולהרגיע את השד הצרכני עם עשייה אמיתית לטובת הצרכן, מתחבאים מהפחד וחוששים לעשות. וזו דווקא ההתנהגות שתלבה את היציאה הזו של הצרכנים מהארון.
עוד רגע מגיע החורף והנחשים יחזרו למאורות ואז נשאר אנחנו עם מותגים מדולדלים ועם חור אמיתי בליבם של הצרכנים, חור שאף סרט תדמית לא ימלא, אלא רק עשייה אמיתית וכנה שאנו פוחדים לעשות. עשייה של אהבה ונתינה בתודה על נאמנות וזוגיות פורייה.

צריך אומץ!!!

מרטין סורל עמד על במת ועידת הנשיא בשבוע שעבר וכמעט צעק: "צריך אומץ". צריך אומץ בשביל לעשות שיווק פורץ דרך כזה שיצליח לבלוט מהשעמום והרדידות שסביבנו. מעבר לכל השיחות החשובות, הטכנולוגיות פורצות הדרך, התפיסות של מעורבות צרכנים ומעורבות חברתית, הדבר שעושה את ההבדל הוא אומץ.
כאשר הדרך לא ידועה ואין בדיוק דרך אחת ואין אמת ואין נכון, צריך בטן חזקה והרבה ביצים בשביל לייצר שיווק שמצליח להזיז ולגעת בצרכן. וזו בעיניי הייתה השורה התחתונה המעניינת של הפאנל שניהלה סופי בלום, מנכ"לית "Procter & Gamble" בישראל עם מוריס לוי, דן אריאלי וסורל ומשתתפים נוספים, ביומה השני של ועידת הנשיא בירושלים.
כאשר מסתכלים השבוע על הזכיות הגדולות ב- Cannes Festival רואים כי מרבית הזוכים המעניינים הם בעצם עבודות לא מסחריות שנעשו עבור גופים התנדבותיים או מטרות חברתיות. אלו משוחררים מהצורך למכור ומונעים מלהט אידיאולוגי נותנים חירות ליצירת קמפיינים אחרים ובולטים ואולי גם מהתובנה שהבולטות היא הדרך היחידה שלהם להביא את הסיפור שלהם החוצה, כי תקציב גדול לשידור הקמפיין ברייטינג אימתני אין להם אז מה שנשאר הוא לצעוק. וחזק.
אבל מול הצורך הכול כך גדול הזה מביאה המציאות לכס מנהל השיווק, לפעמים, את הצעירים והלאו דווקא מנוסים. אלו, לוקח להם מספר שנים להתבסס בתפקיד ולרכוש בטחון והופ, הם כבר רוצים ללכת הלאה, קדימה, לתפקיד הבא. לקידום המהיר.
אבל אם שיווק מנצח דורש אומץ ואומץ בא עם הניסיון, הזמן, השכל והביטחון שיש בתפקיד שעושים כמה וכמה שנים וכמה סיבובים, בכמה ארגונים, הרי שהתחלופה המהירה הזו של מנהלים והרצון שלהם להתקדם הלאה היא אסון.
אומץ, ניסיון ובגרות ניהולית הם מילים שלובות. כן, יותר קשה למנכ"ל לקבל מנהל שיווק בקדנציה שלישית עם ניסיון רב והרבה בטחון ודרישות שכר בשמיים ורצון לעצמאות מוחלטת, אבל התמורה שמביאים אלו לארגון היא יקרה מכל שכר. הניסיון שבא עם השנים והביטחון הנרכש באין ספור כישלונות, בא לידי ביטוי בסבב השלישי. בכהונה השלישית כסמנכ"ל שיווק בחברה גדולה, אחרי עשר שנים של ניהול שיווק בכיר.
וכמה מנהלי שיווק כאלו אנחנו מכירים? ספורים. כאלו שניתן לספור על יד אחת או שתיים בחברות המובילות בענף. אבל סורל לא מכיר את ישראל והוא מכיר את העולם והבעיה שהוא מביא לבמה היא בעיה עולמית ולאו דווקא ישראלית. וכאשר אנו רואים את הצעירים הללו בקדנציה הראשונה שלהם, אנו רואים בעיקר רצון לא לטעות, לא לזוז מהמסלול הבטוח שאיש לא יערער על הצידוק שהיה במינוי שלהם. וכשהם מגיעים לבשלות של שלוש-ארבע שנים ומתחילים להיות מעולים הם רוצים כבר הלאה, לתפקיד הבא, לחברה הבאה.
נכון, יש יוצאים מהכלל, כמו בכל כלל, אבל אלו מעטים והם באמת כוכבים גדולים. ואלו ממריאים רחוק ומביאים את הארגונים שלהם רחוק אבל הם היוצאים מהכלל. הטובים שבהם עוזרים אומץ ומביאים מתחתיהם בעלי ניסיון רב מהם אשר ישלימו את החסר שלהם בניסיון, בבשלות ובאומץ. יש גם יוצאים מהכלל שמצליחים לבד. המטאורים. הם באמת ספורים על כף יד אחת ואני מצדיע להם כל בוקר מחדש.
אבל כשהעולם כל כך מבולבל וההחלטות הנדרשות כל כך קשות והאומץ הנדרש הוא כל כך רב, תנו כבוד לניסיון. לוותק. תנו אפשרות לטובים ביותר להישאר בשיווק ולעשות עוד קדנציה ותגמלו אותם בשמיים ותנו להם עצמאות ועודדו אותם להמשיך ולעשות את מה שהם הכי טובים בו. להפוך את הידע הרב שלהם לאומץ לשנות את המטריצה הקבועה והמשעממת של השיווק ולעשות דברים אחרת. כי רק האומץ ינצח. לא המחקרים.

כולנו אבי ניר

בדברי הימים של השיווק זכורה תקופה שבה המגזינים של מותגים שנשלחו לחברות ולצרכני המותג זכו לעדנה. אנגליה וארה"ב היו המובילות עם הוצאות לאור מפותחות מאוד של מגזינים בעלי תפוצה של מאות אלפי עותקים שהיו יוצאים מידי חודש ונשלחים לבתי הלקוחות כחלק מבניית הדימוי של המותג וכחלק מבניית ערוץ תקשורת ישיר. גם הקטלוגים בעולם האופנה היו שייכים לאותו הערוץ, שלא לדבר על המגזינים של חברות התעופה. הוצאות הנייר והמשלוח גרמו לירידת קרנה של התעשייה הזו כמו גם הירידה בשיעורי הקריאה של הצרכנים את העיתונות המודפסת.
המודל הזה נכנס לשלב התפתחות חדש וקיבל תפנית. כבר זמן מה אנו מדברים על נכסי מדיה בבעלות המותג שדרכם הוא מדבר עם הלקוחות שלו. ללא ספק, עמודי המעריצים ב-facebook שימשו דוגמא לתחילתו של המהלך, והקשר בין המותג ואוהדיו הפך ישיר אך ככל שעובר הזמן נרגעת ההתלהבות מהעמודים הללו והם הופכים, ובצדק, פלטפורמה להעברת חדשות רלוונטיות בין המותג לבין הלקוחות.
פריצת הדרך האמיתית נמצאת בהתחזקותו של היוטיוב והצפייה בוידאו אינטרנטי. אלו, בתוספת למהלכים החדשים בעולם הסטרימרים ו-Google T.V. מעלים מיום ליום את כמויות הצפייה בוידאו אינטרנטי ובחיפוש אחרי תשובות לשאלות באמצעותו. איך להתאפר? איך להתלבש? איך להפעיל מכשיר? או אפילו איך לעשות עוגה כזו או אחרת הופכת להיות תשובה מצולמת וערוכה היטב, המוגשת באמצעות סרטון.
המגמה הזו מייצרת הזדמנות למותגים לפתח לעצמם את ערוץ הטלוויזיה שלהם। על בסיס עמודים ממותגים ביוטיוב ועלויות הפקה נמוכות לאינטרנט, נפתחת פה הזדמנות למותגים לבנות לעצמם ערוצי טלוויזיה: חלקם הדרכתיים וחלקם תדמיתיים אשר מאפשרים להעביר מסרים ארוכים יותר, מורכבים יותר ומדויקים יותר, לקהלים המעוניינים במידע אותו אנו רוצים להעביר.
תסתכלו למשל על L'Oreal, שם פיתחו ערוץ לימודי עבור צרכניות, המדריך בכל הקשור לרזי השיער והאיפור עם 3 מליון צפיות, או Gillette עם 13 מליון צפיות ושעשועון טלוויזיה ייחודי, שלא לדבר על מותגים מתחום התיירות והנסיעות עם ערוצי וידאו משוכללים, המציגים יעדים וחופשות, וכמובן רכבים - Ford עם 3 מליון צפיות בערוץ לנהגי משאיות ו-BMW עם 13.5 מליון צפיות ב- BMWTV. Johnson & Johnson פיתחה ערוץ חינוכי-לימודי בתחומי הרפואה ומינתה לא מכבר סגן נשיא מיוחד לטיפול בנושא, שהובא מאחת מתחנות השידור האמריקאיות, במטרה לשפר את רמת ההפקה והתכנים בערוץ. אפילו קופ"ח כללית שלנו, הישראלית, כבר מחזיקה מאות סרטי הדרכה והסברה בערוצים שונים.
הערוצים הללו מחולקים למספר קטגוריות. מותגים שהפכו למפיקים של תכנים אמיתיים המתחרים בטלוויזיה, ערוצים של סרטי הדרכה וחינוך, ערוצים שטותיים ותדמיתיים הכוללים מפרסומות ועד סדרות המבוססות על גיבורי הפרסומות וערוצים רציניים הכוללים מגוון מורכב של תתי-ערוצים ותכנים.
כל אלו מהווים את תחילתו של מהפך; המותג הופך לבעלים של ערוצי שידור ישירים, טלוויזיוניים, הנשלטים על ידו ומשודרים במרחב האינטרנטי וככל שיגדלו ההשקעות בתחום הם יהוו תחרות סבירה לערוצי נישה מסחריים. הצרכן מחפש תשובות מעתה גם במנועי החיפוש של הוידאו ולא רק בכתב וזוכה ללמוד באמצעות סרטונים אלו את שחיפש לדעת.
ערוץ היוטיוב המותגי הוא הטרנד הבא, המשתלב כעוד נדבך בארכיטקטורת הנוכחות הדיגיטלית של המותג: האתר, עמוד המעריצים, עמוד הסחר ועתה הטלוויזיה। לא חייבים לקנות המון זמן שידור בערוץ 2, אפשר פשוט להפיק טלוויזיה פרטית וזה עשוי, לפעמים , להיות יעיל בהרבה.

להשתנות זה כל הסיפור

הבדיחה הידועה ב"פרומרקט" היא הצורך להקליט את השיחות איתי. אם בבוקר חשבתי שהשמש זורחת ממזרח הרי שבערב כבר יש לי דעה מפותחת יותר על הנושא ולמחרת אני עוד מסוגל לטעון בתוקף שהשמש בכלל לא זורחת אלא עומדת במקום.
כך גם בעולם העסקי; מודלים שהיו נכונים הבוקר, משתנים כבר בשבוע הבא כי העולם משתנה בקצב מהיר ומשנה את הדרך בה אנו פועלים, מתנהגים וקונים אבל יש תעשיות שהן נס מיוחד. קחו למשל את תעשיית הפרסום - זו טובה בלייעץ לאחרים להשתנות כל הזמן אבל לא מצליחה לעשות את זה לעצמה. באותו הסמינר בלונדון בו נכחתי לפני מספר שבועות, הציג אחד המרצים, מי שבנה ומכר את אחת מסוכנויות הדיגיטל המצליחות בעולם, כמה דוגמאות לאוזלת היד של הענף.
המבנה בו עובדים מרבית המשרדים בעולם, משנות החמישים ועד היום, הוא צוותים של קופירייטר וארט דירקטור המפתחים יחדיו קמפיין. הצוות הזה היה ההמצאה הגדולה של הפרסום באותן השנים ויצר עבודת צוות שהניבה קמפיינים מדהימים. אבל הייתכן, שלאחר 60 שנה, עדיין צורת הייצור של קמפיין זהה לזו שהומצאה בשנות החמישים? הרי אין כמעט ענף תעשייה אחד, מרכב ועד חלב, שהדרך בה מייצרים את המוצר בשנות החמישים באופן הזהה להיום. ארט + קופי היא דרך יצור של קמפיין מהאתמול. איפה הטכנולוג? והמעצב התעשייתי? ואיש החוויות? ועוד אי אילו יוצרים שכיום הם מפתח ליצירת קמפיין של העידן החדש? כל אלה אינם בתהליך הייצור של הרעיון המרכזי של הקמפיין ולכן, בסוף, הקמפיין ולא משנה איפה הוא ישודר, נראה כפי שהוא נראה לפני חמישים שנה.
גם תפיסת הפלנינג עומדת היום בסימן שאלה גדול; התפיסה כי הניתוח מה הצרכן חושב יביא אותנו לתובנות פרסומיות גם היא בעלת ותק של כמה עשרות שנים. בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולות הקוראים לבחון אותה מחדש. השאלה כיצד הצרכן חושב היא שאלה מיותרת, טוענים המתנגדים. השאלה האמיתית היא כיצד הצרכן מתנהג. למול הפלנינג המסורתי, צומחות היום יותר ויותר טכניקות, המנתחות את מסלול ההתנהגות הצרכני ואת המסע אותו הוא עובר בהחלטת הקניה. על בסיס ניתוח המסע וצמתי ההחלטות שלו בתוכו בונים את הצעת הערך הצרכני. מחשבות טובות לסקרים אבל ההתנהגות היום יומית נראית לעיתים אחרת.
לא רק עולם הפרסום בבעיה. כל העסקים שהתבססו על בעלות ומכירת ידע בלעדי כביכול, עומדים בסכנה, אפילו מקצועות שהתבססו על ידע ייחודי ובעל עומק. ראו למשל את הרפואה ומעמדו של הרופא; החולה מגיע היום לרופא עם מאמרים והמלצות ודוגמאות של תרופות בניסוי ונתונים סטטיסטיים על שיטות טיפול וסיכויי החלמה. דברי הרופא אינם כבר "ראה וקדש" והאינטרנט הפך את כולנו לרופאים בפוטנציה.
אם הסגידה לרופא הפכה להיות נחלתם של המאמינים, השוטים והעצלנים מה לנו כי נלין על כך שמעמדו של הפרסומאי הגיע לשפל המדרגה והמפרסמים מגיעים אליו עם סקיצה לקמפיין ומבקשים ממנו לבצע? עולם הפרסום מסרב להשתנות באמת. הוא מגלגל את השינוי על המדיומים ועל המעבר ממודעה לג'ינגל לסרט ולעכשיו לדיגיטל. מי שרוצה לדבוק בהחלטות שלו מהאתמול ולשיטות העבודה של העשור הקודם, העולם בורח לו. ואולי זה בכלל מה שקרה לפרסום.

שגריר המותג בגוגל

השבוע הכריזה Facebook שהיא שוקלת למנות שגרירים במדינות העולם וזו לא הייתה בדיחה. זה היה בהחלט מהלך שנועד לבחון את התגובה הציבורית כי עם 600 מיליון צרכנים הרי ש- Facebook גדלה להיות אומה או מדינה מהגדולות בעולם ויש לה אינטרסים, לה ולתושביה. בהתחלה צחקתי אבל מאוחר יותר הבנתי שהסיפור הקטן הזה ממחיש אולי יותר מכל את העובדה שהיחס שלנו לעולם הדיגיטלי שגוי ביסודו. היחס שלנו אליו כמהפכה טכנולוגית הוא בעיקר מכיוון שטכנולוגיה היא כל מה שקרה אחרי שנולדנו אבל למי שנולד אחריה, הרי שבסך הכול מדובר בחיים האמיתיים ואין בילתם.
אבל את ההלם הגדול ביותר קיבלתי בשבוע שעבר בסדנא שהשתתפתי בה בלונדון. "Hyper Island ", בית הספר הטוב בעולם לאינטראקטיב היושב בשבדיה, פתח בסדרה של "Master Class" בה הוא מקבץ מנהלים בכירים מתעשיית הפרסום ומרצה בהם את תורתו בלונדון, ניו-יורק וסידני. בשלושה ימים צפופים פגשנו חלק מהפילוסופים והמומחים של העידן החדש שעשו, לי לפחות, סדר בג'ונגל הזה ולכיוונים אליהם הוא פונה. את ההלם הראשון קיבלתי כבר בשיעור השני. העובדות ידועות לכולנו אבל האם הפרשנות שלנו מתאימה לעתיד?
באחד מהשיעורים ניתחו המומחים את מקורות הצרכנים של מרבית אתרי הסחר הגדולים באנגליה. מהיכן באים הלקוחות? אתרים ומותגים הפעילים במרחב האינטרנט היו מצפים לקבל תנועה ממקורות רבים: שיתופי פעולה, פרסום, מנועי חיפוש שונים, מודעות המובילה צרכנים להקליד ישירות את שם האתר וכך הלאה. הניתוח אותו הציג אחד מהאקדמאים המובילים בעולם העוסקים בסחר אלקטרוני הראה מובהקות; למעלה מ-65% מהתנועה ו-60% מההכנסה של אתרי המכירות המובילים באנגליה הגיעה דרך Google.
הנתון הזה כביכול לא מפתיע אבל עוצמתו דורשת מחשבה. דור המחפשים החדש אינו מקליד שורה עם שם אתר במקום המיועד. הוא עצלן מדי. גם אם ידע את כתובת האתר הוא יקליד את שם המותג בשורת החיפוש ב- Google וימשיך משם. הטכניקה הזו, יחד עם השימוש הנרחב ב-add words הופך את המותגים בעולם לנסמכים יותר ויותר על שולחנו של הענק האמריקאי. זה לא נורא אם היינו מתנהלים מולו באופן נכון אבל אף אחד מהמותגים הללו לא מחזיק משרה בארגון הנקראת "מנהל המותג ב-Google" שלא לדבר על כתיבת אסטרטגיה שיווקית ארוכת טווח להשפעה על הנוכחות במנוע החיפוש בכדי להבטיח את המשך הזרימה של הלידים ממנו.
התזה אותה הציג אותו אקדמאי המשיכה מכאן והלאה. הטיפול של אותם ארגונים ב- Google מתמצה בשכירת סוכנות העוסקת בשיפור תוצאות החיפוש אחר המותג אבל השאלה היא לא באיזה מקום יופיע המותג בתוצאות החיפוש. בניית אסטרטגיה תלת ממדית הקושרת יצירת מיזמי תוכן, מיזמי וידאו, בלוגים, שלא לדבר על אתרים משניים וכמובן מציאת טכניקות חדשות ואפילו רכישת דומיינים שמילות התואר שלהם מוזילות את מחיר ההקלקה הם חלק מאסטרטגיה תלת ממדית להבטחת מעמד המותג במנוע החיפוש.
הבטחת מעמד המותג במנוע אינה רק הבטחת התנועה אלא גם בעצם בניית המותג, הנוכחות שלו והמעמד שלו בעולם הנוכחי. הדרך בה המותג משתקף ב- Google היא כבר לא רק תוצאות חיפוש, היא מדד המותגים החדש, היא הדימוי המותגי האחד והיחיד. השאלה היא כבר לא "האם עליתי ראשון או שני?" אלא "מה הדימוי שלי במנוע ומה מעמדי במובן הרחב?".
אז אולי שגריר Facebook זה בדיחה אבל שגריר "תנובה" ב- Google הולכת להיות משרה חשובה ביותר במערך השיווק הארגוני והיא בעצם ניהול מעמד המותג החדש, ואנחנו בכלל עוד לא המצאנו תפקיד כזה באף ארגון.

אנחנו הבינוניות במיטבה

אמנם יום העצמאות עבר וחלף לו אבל הוא עורר אצלי הרהורים על המהפך הישראלי שעברנו בשנים האחרונות. משנאה עצמית יוקדת וכמיהה לכל מה שמסמל חוץ לארץ, הפכנו לתומכי הישראליות החדשה מהמטבח ועד למדורי האופנה. מה ששלנו הוא טוב, לפעמים הכי טוב, ובטח לא סובל מרגשי נחיתות. מצחיק איך רק לפני כעשור הייתה הישראליות ערך מיתוגי שצריך היה להדחיק ולמלא בתוכן אחר מפחד הבינלאומיות. אבל עבורי, המהפך הזה מסמל בעיקר את שביעות הרצון העצמית, המוגזמת לעיתים, שאנו חשים לגבי עצמנו. השבועון "TIME" ענה לעצמו, לא מכבר, על השאלה למה הישראלים לא רוצים שלום בכך שטען כי החיים הטובים יחסית בישראל מקהים לכולם את הרצון לקום ולשנות את הקיים.
הגיליון החדש של מגזין "The Marker" עוסק בשאלת ניהול הקריירה וכמובן שב ושואל את שאלת דור ה-Y והשפעתה של שוק העבודה. בתקציר מהיר, דור ה-Y רוצה לעבוד פחות, מחפש סיפוק מהיר ולא רוצה אחריות ניהולית. תוסיפו לזה את הדרישה להשתכר הרבה ושאיפה בל תתואר לטייטלים ותקבלו את המצב הפרטי שלי בראיונות עבודה. בעשור האחרון עברתי מיחס של אחד לחמישים למציאת תקציבאי, ליחס של אחד למאה ראיונות וגם אז הולך ופוחת הדור. הסיכוי למצוא עובד טוב מתחיל להיות זהה לסיכוי למציאת בן זוג אידיאלי. מה שנקרא: קיים אבל דורש הרבה ויתורים.
כאשר אנו משליכים את הבעיה הזו לתחום השיווק, המציאות הקשה הולכת וגדלה. ממקצוע זוהר הפכה העבודה בתחום לברירת מחדל של מי שלא מצא את עצמו בתחומים אחרים. החלום להיות דון דרייפר התחלף בחלום להיות אחד מיזמי "מסודרים" ואם לא אז אחד מיזמי AM-PM או סתם איש נדל"ן או בעל בית קפה שהופך רשת או ברוקר אגדי שהופך מולטי מיליונר. כל אלו מציתים את דמיונם של הצעירים ואנחנו, בעלי המלאי של משרות השיווק, עברנו לסוף התור.
וזה כמובן בלי לדבר על קבוצת הרוחניים ועל בוגרי "מדיסין" ועשרות בתי הספר לרפואה אלטרנטיבית ועל אלו שרוצים להיות טאלנט ועורך תוכן ועל אלו שמעדיפים למכור מהבית מוצרים ב- E-BAY ולשבת בבתי קפה ועל אלו שרוצות בעיקר לגדל ילדים ועל אלו שסתם לא מוכשרים לשום דבר.
עכשיו תחשבו איפה זה מותיר אותנו, המעסיקים, בתחום השיווק. מתחתית הסולם החברתי-מעמדי החדש אנו צריכים לחפש את היורשים הצעירים ולגדל ולטפח אותם, בידיעה שמחר הם כבר לא יהיו כאן, שלא לדבר על מי שיישאר אצלנו במסלול - מעט כוכבים מוכשרים והרבה כאלו שלא מצאו את עצמם במקומות אחרים. והם לא באים אלינו.
עולם השיווק והפרסום סובל קשות ומפרפר את הפרפורים האחרונים ביכולת למשוך אליו את הכוכבים והטובים. ככל שחולפות השנים מצטרפים לאנשי השיווק חברי דור ה-Y, שבנוסף לכך שהם כוכבי הליגה המשנית, הרי שהם רוצים לקבל הרבה כבוד ולתת מעט עבודה, לעבוד לא מהלב ולא מהנשמה ובטח שלא מתשוקה יוקדת, לשנות את עולם השיווק לטוב יותר.
ומה הקשר ליום העצמאות ולישראליות? הרי גם אני, אוהב ישראל מושבע, לא חושב שהכול מושלם. שביעות הרצון העצמית שלנו לא מדרבנת להשתפר ולשפר את ישראל. כך גם בשיווק, שביעות הרצון של דור ה-Y מבהילה, בעיקר כאשר מדובר בדור בינוני להחריד, וכתוצאה מכך הסיכוי לפרוץ דרך קטן. אבל אולי זו גם ההזדמנות: הטובים שיבואו עכשיו אל התחום, יבריקו ויהפכו כוכבים מהר מאוד.

פה טמון הכלב

בחודשים האחרונים אני מנסה לפצח ללא הרף את התעלומה הגדולה מכולן: למה בעצם הפרסום במתכונת הקלאסית שלו אינו עונה עוד על צרכי השיווק ומדוע בעצם הוא לא לחלוטין עובד? חוסר העקביות ביכולת של הפרסום להשפיע על הצרכן ולייצר השפעה על תפיסות הצרכן באשר למותגים היא בהחלט חידה לא מפוצחת. מדוע לפעמים זה עובד לנו ובהרבה מקרים לא? לא מדובר בשאלה שהתשובה עליה טמונה ברעיון שהמדיה אינה אפקטיבית יותר. הטלוויזיה עובדת כמעט כמו בעבר והאינטרנט וגם השיווק החוויתי פורח והכול בסך הכול עובד כשורה. הבעיה פה היא עמוקה יותר ומהותית ואנחנו מפספסים משהו.
הרבה מתורת המותג החדש בנויה על תיאוריית המיתוג של דיויד האקר. זה האחרון בנה משוואה או נוסחה שבה המותג מעיד על עצמו. הערכים, הפתרונות והאמירות של המותג נקבעים על ידי אנשי השיווק והפרסומאים למיניהם מתוך ניסיון למצוא למותג אזור טריטוריאלי פנוי במוחו של הצרכן ולהגדיר את המוצר שלנו כעונה עליהם.
אבל אם ניקח את הרעיון של האקר לעולם המציאותי, נניח לעולם הזוגיות וההיכרויות, הרי שהוא דומה לרעיון שבו אדם יעלה על שולחן במסיבה מלאת קהל ויציע את מרכולתו האינטימית בקול רם ובנאום מלא התלהבות, שיכלול הבטחה ברורה ליכולת שלו לענג במשך שעות. האם בתום הנאום הזה מישהי הייתה יוצאת איתו מהמסיבה לביתו בכדי לקנות את הסחורה?
אני יכול לדמיין מצב שבו שמועה שתפיץ מי שמתנסה בסגולותיו של הבחור בתוספת ארוחת ערב ארוכה והרבה יין, תייצר את המתנסה הבאה וחוזר חלילה, אבל אפילו אני קצת מתקשה להאמין כי על בסיס הבטחות מעורפלות ונאום חוצב להבות תקפוצנה בנות ישראל למיטתו.
התורה של האקר ובניית המותגים שאנו עושים בשנים האחרונות דומה לחלוטין למשל הזה. המותג מגדיר את עצמו, מבטיח הבטחות וצועק אותן בראש חוצות ואנו מופתעים כל פעם מחדש כאשר הצרכן לא לחלוטין מאמין לנו.
הבעיה שלנו מתחילה בכך שלא הצלחנו עדיין למצוא נוסחה חדשה לבניית המותג, כזו הבנויה על הרעיון שהצרכן מעיד עלינו ולא אנו על עצמנו. שבניית המותג החדש מבוססת על אמירות של צרכנים, עשייה אמיתית שניתן להוכיח ופרסומה בצורה נקייה ואמיתית שתייצר אמון בהבטחה שלנו.
המותג החדש הוא מותג שלא מדבר. הוא עושה. הוא זוכה לערכים, חזון ואישיות מהדברים שאומרים עליו ומתוך הוכחת העשייה שלו והתקשורת שלו בנויה על פרסום העשייה ולא פרסום הערכים והרעיון המותגי. להגיד זה זול, לעשות זה יקר והמיתוג החדש דורש מהמותגים הרבה יותר השקעה בזכות שלהם לטעון טיעון מאשר קניית מיתוג מחברה כזו או אחרת.
המיתוג החדש מביא אותנו למציאות אחרת מזו שהכרנו. מותגים צריכים לענות על צרכים אמיתיים של הצרכן, להוכיח זאת בעשייה אמיתית לטובת הצרכן ולתת לעשייה הזו ולביטויי הצרכן את הבמה לתקשר את זה הלאה. זה אכן מסובך ודורש מהלכים ארוכים יותר ומורכבים יותר בכדי לבנות את המותג, ולא מדובר דווקא בעשייה למען הקהילה.
אנחנו עדיין מאמינים שאנחנו תרבות אינסטנט וכל מה שנגיד מספיק חזק והרבה, יתרחש. הציניות הזו של עולם הפרסום חייבת להיעלם ויחד איתה ייעלמו גם אנשי הקריאייטיב בסגנון "מאד מן" העליזים והדחקות. באג ה-2000 של עולם השיווק היה חזק והוסתר היטב אבל הוא פורץ עתה במלוא כוחו וזה הזמן לתקן אותו.

לא חבר של אף אחד

מגזין הטרנדים "TRENDWATCH" פרסם החודש מאמר ובו הוא מגדיר את המנוע החדש של השיווק כ-"F FACTOR" - חברים, אוהדים, עוקבים (באנגלית הכול מתחיל ב F) הם לטענת האתר המנוע הפרסומי-שיווקי החדש אשר מזיז את גלגלי השיווק. אין הרבה חדש במאמר הזה מלבד המונח המדליק. הנושא של "מפה לאוזן" אצל חברים, ידידים ומעגלי השפעה הוא כבר שנים חידה אותה מנסים לפצח מיטב אנשי המקצוע.
לפני שנים הקימה "Procter & Gamble" את אתר "Tremor" שמרכז עקרות בית, דרכן מפיצה החברה דוגמאות למוצרים ואוספת חוות דעת על חדשנות ומוצרים חדשים. גם "Hasbro" הייתה מראשונות בתחום והקימה רשתות של ילדים באזור שיקאגו, להם הייתה שולחת משחקים חדשים במטרה לייצר באאז בקרב החברים שלהם אבל המיזמים הללו לא התרוממו לשיטות קבועות ומאסיביות אצל מפרסמים. אשליית החברות החדשה היא בסיס הטיעון וגם הכשל שלו.
חברים הם מונח שהפך זול בעידן הרשתות החברתיות. חברים טובים שלי מנסים לארגן חתונת כסף לעצמם. הויכוח על מי הוא חבר הזכאי להיות מוזמן מזיז את המסיבה מהמרפסת שלהם, שם יוכלו לחגוג 10 זוגות חברים בצפיפות רבה ועד אולם שמחות ל-1,000 איש, כמספר חבריהם הוירטואלי. מונח החברות הפך להיות עדין מאוד ונשחק בעקבות הרשתות החברתיות, כשערך ההמלצה של החברים החדשים שלי מוטל בספק. אני, אישיות לא חברותית בעליל, מחזיק קרוב ל-2,500 חברים ברשתות החברתיות השונות. חברים איתם אני שמח לחלוק את דעותיי המקצועיות אבל לא בטוח שאקח מהם המלצה על בית מלון או מסעדה.
את מחיר הנאיביות שלי כבר שילמתי מספר רב של פעמים בביקורים בחו"ל, שם התייעצתי עם חברים לכאורה על מסעדות ומלונות ומצאתי את עצמי נמלט מהן זמן קצר אחרי ההגעה. המסקנה שהתפתחה אצלי הייתה שחברים ברשת זה טוב בשביל האגו אבל בשביל לקבל המלצות צריך לבדוק טוב טוב את התאמת סגנונות החיים של הממליצים לעולמנו הצר ולסגנון החיים שלנו, אחרת ניפול ובגדול.
ה-"F FACTOR" קיים אבל הוא שטחי ולא משמעותי. אנו שומעים המלצות אבל לא מאמינים להן אלא אם מדובר בחברינו הקרובים באמת, שאת סגנון חייהם אנו מכירים. מהפך ה-"F FACTOR" יקרה ויהפוך למשמעותי כאשר החיבור בין ההמלצות של החברים ליכולת לסנן אותן, על פי הדומים לנו והחיים כמותנו, יתרחש סוף-סוף.
הדור הבא של הרשתות החברתיות, שיהפוך אותן אכן אפקטיביות מאוד ל-"F FACTOR", הוא "רשתות לבעלי עניין משותף, הבנויות על פי סגנון חיים" (INTEREST NETWORKS). דור 3 של הרשתות, שיידע לסנן את זרימת האינפורמציה אלינו על פי השקה של דעות ותחומי עניין וסטייל, בצורה חכמה במיוחד ובלמידה אוטומטית לאורך זמן, יהפוך את זרימת האינפורמציה לרלוונטית ומתאימה לאורח חיינו.
החיים ברשת כיום כוללים TO MUCH INFORMATION המתחיל במנועי החיפוש, המביאים לנו תוצאות לא רלוונטיות ומסתיימים ב-FEED החדשות של הרשתות, אשר מציף אותנו באינפורמציה לא רלוונטית והופך אותו לשקוף עבורנו. כאשר תצליח הטכנולוגיה לסנן בהתאמה אישית את האינפורמציה, ה-"F FACTOR" יהפוך להיות הגורם המשמעותי ביותר בקבלת החלטות קנייה והמיזמים הללו יהיו אלו שיזכו בקופה השמנה של כספי השיווק החדש. אבל עד אז, החברים החדשים שלנו הם בעיקר מקור לגאוות אגו ולאין סוף סטוצים ומשחקי הכרויות ולאו דווקא כמשפיעי החלטה.