השבוע אנו מתחילים בחגיגות השישים למדינה. מעבר לויכוח על האמנים והאירועים ראוי לשים לב לעובדה שיווקית אחת, מעניינת מאוד. 60 שנה אחרי, שנים אחרי שכל מותג זר – מרצה זר – דובר אנגלית – היה עושה לנו צביטה בלב – המותג הישראלי הוא הוא המותג המועדף על הצרכנים.
איך זה קרה שהישראליות שהייתה לנו לזרא לאורך עשרות בשנים הפכה לדבר הכי אופנתי?
קסטרו, סלקום, אלעל, תנובה, עלית, פריגת, סבון של פעם, הם רק חלק קטן ממותגים שלא התביישו ושמו את הישראליות בראש סולם הערכים. וניצחו. הדגל הישראלי שהרכין את ראשו בתחום הסטייל מוביל את תחום האופנה. הקולנוע הישראלי בפריחה. ואולי גם שי אגסי יביא לנו מכונית ישראלית. הסוסיתא חוזרת.
כאשר מסתכלים מסביב בעולם מגלים שאנו לא לבד. זה לא חגיגות השישים שהפעימו את הגאווה הלאומית. התהליך של לוקליזאציה במותגים הוא תהליך ארוך בשנים העובר על העולם כולו בהרבה מהקטגורויות.
שייך לנו, משלנו, מבין אותנו יותר, טרי יותר, אמיתי יותר, קרוב לאדמה, מגיע ישר מהשדה שלנו, הם רק חלק מההסברים לכך שהתעוררות המותג הישראלי איננה התעוררות לאומנית אלא תיזה שיווקית-צרכנית מנומקת.
בתערוכת אנוגה האחרונה, לצד הרבה חידושים נוספים, ניתן היה לראות מגמה נוספת. הלוקליזאציה. מותגים קטנים בתחומי האפיה, המחלבה, המזון הטרי, הבשר, הבאים מאזור המגורים של הצרכן, משווקים ברדיוס קטן, תופסים את מקום חברות הענק. במזון זה חוסר הצורך להוסיף חומרים משמרים ומהירות שרשרת האספקה. בבשר זו האמונה בקצב השכונתי. בלחם זו האפיה הידנית, האיטית, הבריאה. וכך בכל תחום הסיבה היא אחרת אבל הרעיון נשאר אותו הרעיון.
בתחום האופנה הנושא עוד אפילו יותר בולט. בתחום שרעיון הבינלאומיות שלו היה אמור להיות מפתח להצלחה, ניתן לראות שבכל שוק מבוגר המותגים המובילים הם מותגים מקומיים שניבנו לאורך שנים באותה המדינה. שמות מעצבים מקומיים הידועים לתושבים ולא מנסים לפרוץ מעבר לגבולות המדינה. רק במדינות מתעוררות בהם המקומיות היא שם נרדף לפרימיטיביות , שמות זרים הם עדיין מודל לחיקוי. כך , אפילו בברזיל , בקניונים האופנתיים ביותר תמצאו כמעט רק מותגים מקומיים אופנתיים ומובילים ולעומתם במוסקבה ובמזרח אירופה, כמו גם במזרח הרחוק, ישלטו דולצה וגאוונה, הוגו בוס והחברים האחרים.
הרעיון שמותג ישראלי יהיה + שיווקי , עשר שנים אחורה, היה נשמע כמו בדיחה. אבל כיום מותג זר הרוצה לעשות את דרכו לתוך השוק חייב להביא עימו יתרון פונקציונלי אמיתי הכולל בתוכו טיעון רציונלי שלא ניתן לעמוד בפניו בכדי לנצח את המותגים המקומיים או בכדי בכלל להוות תחרות. בסקר שהרצנו לא מכבר על כמה אלפי צרכנים , ובדק את הנושא, עלה בצורה ברורה כי הצרכן מאמין כי מותג ישראלי הוא סמל לאיכות ורלוונטיות עבורו. סמל לטריות ולבריאות. סמל לקנייה חכמה. בכל תחום ותחום.
רלוונטיות , אני מאמין, היא מילת המפתח. במזון זה טריות וטבעיות. באופנה זה היכולת להתאים לטעם שלנו. גם בקפה. בתעופה זה היחס החם. וכך בכל תחום הטיעון יהיה שונה. אבל בסיס התפיסה הוא אחד. מה שיש לנו הוא הטוב ביותר אלא אם תוכיחו אחרת באותות ומופתים.
אולי זו בעצם ההוכחה הטובה ביותר שהתבגרנו. שכבר לא ניתן לבוא לכאן ולקחת את הקופה עם דוברי אנגלית בחליפות ושמות זרים שמצלצלים יפה. אולי בעצם זו ההוכחה שאנחנו כבר לא בעולם השלישי ואנו כבר לא מדינה מתפתחת. היכולת לאהוב את עצמנו ואת מה שיש לנו היא ההוכחה הטובה ביותר להתבגרות של הצרכן הישראלי והשוק. להפיכתו לשוק משוכלל וחזק שיש לו מה להציע לצרכניו ואפילו לעולם כולו.
תחי ישראל. וחג שמח.
איך זה קרה שהישראליות שהייתה לנו לזרא לאורך עשרות בשנים הפכה לדבר הכי אופנתי?
קסטרו, סלקום, אלעל, תנובה, עלית, פריגת, סבון של פעם, הם רק חלק קטן ממותגים שלא התביישו ושמו את הישראליות בראש סולם הערכים. וניצחו. הדגל הישראלי שהרכין את ראשו בתחום הסטייל מוביל את תחום האופנה. הקולנוע הישראלי בפריחה. ואולי גם שי אגסי יביא לנו מכונית ישראלית. הסוסיתא חוזרת.
כאשר מסתכלים מסביב בעולם מגלים שאנו לא לבד. זה לא חגיגות השישים שהפעימו את הגאווה הלאומית. התהליך של לוקליזאציה במותגים הוא תהליך ארוך בשנים העובר על העולם כולו בהרבה מהקטגורויות.
שייך לנו, משלנו, מבין אותנו יותר, טרי יותר, אמיתי יותר, קרוב לאדמה, מגיע ישר מהשדה שלנו, הם רק חלק מההסברים לכך שהתעוררות המותג הישראלי איננה התעוררות לאומנית אלא תיזה שיווקית-צרכנית מנומקת.
בתערוכת אנוגה האחרונה, לצד הרבה חידושים נוספים, ניתן היה לראות מגמה נוספת. הלוקליזאציה. מותגים קטנים בתחומי האפיה, המחלבה, המזון הטרי, הבשר, הבאים מאזור המגורים של הצרכן, משווקים ברדיוס קטן, תופסים את מקום חברות הענק. במזון זה חוסר הצורך להוסיף חומרים משמרים ומהירות שרשרת האספקה. בבשר זו האמונה בקצב השכונתי. בלחם זו האפיה הידנית, האיטית, הבריאה. וכך בכל תחום הסיבה היא אחרת אבל הרעיון נשאר אותו הרעיון.
בתחום האופנה הנושא עוד אפילו יותר בולט. בתחום שרעיון הבינלאומיות שלו היה אמור להיות מפתח להצלחה, ניתן לראות שבכל שוק מבוגר המותגים המובילים הם מותגים מקומיים שניבנו לאורך שנים באותה המדינה. שמות מעצבים מקומיים הידועים לתושבים ולא מנסים לפרוץ מעבר לגבולות המדינה. רק במדינות מתעוררות בהם המקומיות היא שם נרדף לפרימיטיביות , שמות זרים הם עדיין מודל לחיקוי. כך , אפילו בברזיל , בקניונים האופנתיים ביותר תמצאו כמעט רק מותגים מקומיים אופנתיים ומובילים ולעומתם במוסקבה ובמזרח אירופה, כמו גם במזרח הרחוק, ישלטו דולצה וגאוונה, הוגו בוס והחברים האחרים.
הרעיון שמותג ישראלי יהיה + שיווקי , עשר שנים אחורה, היה נשמע כמו בדיחה. אבל כיום מותג זר הרוצה לעשות את דרכו לתוך השוק חייב להביא עימו יתרון פונקציונלי אמיתי הכולל בתוכו טיעון רציונלי שלא ניתן לעמוד בפניו בכדי לנצח את המותגים המקומיים או בכדי בכלל להוות תחרות. בסקר שהרצנו לא מכבר על כמה אלפי צרכנים , ובדק את הנושא, עלה בצורה ברורה כי הצרכן מאמין כי מותג ישראלי הוא סמל לאיכות ורלוונטיות עבורו. סמל לטריות ולבריאות. סמל לקנייה חכמה. בכל תחום ותחום.
רלוונטיות , אני מאמין, היא מילת המפתח. במזון זה טריות וטבעיות. באופנה זה היכולת להתאים לטעם שלנו. גם בקפה. בתעופה זה היחס החם. וכך בכל תחום הטיעון יהיה שונה. אבל בסיס התפיסה הוא אחד. מה שיש לנו הוא הטוב ביותר אלא אם תוכיחו אחרת באותות ומופתים.
אולי זו בעצם ההוכחה הטובה ביותר שהתבגרנו. שכבר לא ניתן לבוא לכאן ולקחת את הקופה עם דוברי אנגלית בחליפות ושמות זרים שמצלצלים יפה. אולי בעצם זו ההוכחה שאנחנו כבר לא בעולם השלישי ואנו כבר לא מדינה מתפתחת. היכולת לאהוב את עצמנו ואת מה שיש לנו היא ההוכחה הטובה ביותר להתבגרות של הצרכן הישראלי והשוק. להפיכתו לשוק משוכלל וחזק שיש לו מה להציע לצרכניו ואפילו לעולם כולו.
תחי ישראל. וחג שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה