החוויה עוברת דרך הלשון. זו אינה סיסמא. זוהי המציאות כאשר מדובר בשיווק חי. העברת רעיון של טעם בפרסום ובתקשורת שיווקית יותר גרועה ממכירת קרח בקוטב. אי אפשר לצלם טעם. ברור שצריך לטעום. ושום דימוי ויזואלי המובא אליינו בטלוויזיה לא יכול לייצר לשכנע אותנו כי מוצר מסויים טעים יותר מהמתחרה. (אבל לפעמים הפרסומת יכולה לייצר טעם רע...).
השיווק החי רואה באירועי הטעימה מרכיב עיקרי בבניית סיפור המותג של מוצר מזון. אבל לא מדובר יותר בטעימה רגילה. טעימה של דיילת בסופרמרקט. זו האחרונה אינה מצליחה להעביר חוויה של טעם. רק טעם נטו.
וטעם, כמו טעם, הוא שאלה סובייקטיבית. יתרה מזאת, טעמו של מוצר בעולם החדש דומה מאוד לטעמו של המתחרה שלו באותה תת הקטגוריה. גבינה לבנה דומה לגבינה לבנה. משקה למשקה. היכולת לייצר שונות קטנה כאשר אנו מנסים לכוון את הטעם להמון וליצור בעזרת מבדקי טעימה את הטעם האידיאלי אשר יהיה מתאים לרוב הצרכנים.
אז איך בכל אופן יוצרים טעם אחר אשר נותן למוח לחוש ולחוות חוויה שהיא גדולה מטעם? זהו כמובן הסיפור שמאחורי המותג או המוצר או הטעם. הסיפור הזה הוא שהופך את הטעם ליותר מ - רק טעם. לרעיון אשר כאשר נעצום את העיניים ונטעם את המוצר יתגלה לעיניינו עולם שלם של חוויות וצבעים ותחושות אשר יחדיו יורו למוח כיצד לתרגם את טעם המזון לדבר גדול יותר ומשמעותי יותר אשר יפעים אותנו ויגרום לנו להישבע נאמנות למוצר מזון כזה או אחר.
השיווק החי לוקח את הטעם והופך אותו לחוויה. הופף אותו לרעיון ולסיפור אשר מפעיל את הלשון ומשאיר על המוח צריבה חוויתית אשר מביאה אותו להאמין כי הטעם הוא לא רק טעם, הוא יותר מזה. והוא שווה את המחיר של המוצר.
השיווק החי הוא את הטעם למחזה. לתיאטרון. לעולם שלם של צבעים וריחות. להצגה אחת גדולה אשר יוצרת חיבור רגשי אמיתי למותג. ובדרך היא מטעימה את הצרכנים. ויוצרת התנסות ויוצרת אפקטיביות גדולה משמעותית מהתנסות רגילה בטעימות של מוצר מזון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה