יום חמישי, 21 באוקטובר 2010

הזיכרון הוא ארוך

זיכרונות וחוויות הם הם הנכסים האמיתיים של האדם, אמר לא מכבר פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס הנובל לכלכלה, בראיון באחד העיתונים. עפ"י אותו המאמר ולתפיסתו של כהנמן, הריצה אחר חפצים הייתה הרעה החולה של העשורים האחרונים ואנו בפתח עידן חדש שבו האדם - הצרכן יבין כי החשיבות הגדולה היא לזיכרונות וחוויות ולא לחפצים. התחושה שתגרם לי משימוש במוצר היא הקובעת ולא עצם הבעלות על המוצר. במאמר אומר כהנמן: "הכלל הוא שכשאתה צורך חוויה, אתה חושב עליה. אבל כשאתה משתמש במקרר יותר גדול, אתה לא חושב עליו. יש תופעה שקראתי לה 'אשליית המיקוד'. הרעיון הוא שאם אתה חושב על אספקט בחיים, תגזים בחשיבותו, אבל כשתחיה אותו, לא תחשוב עליו."
הגישה הזו של כהנמן, ממשיכה עיסוק נרחב בשאלת כלכלת החוויות שהחל כבר לפני עשור. אבל כהנמן, מגדיל לעשות ומדבר על הקשר בין ה"אושר" ובין חוויות וזיכרונות. לתפיסתו, יש הבדל משמעותי בין השתיים אבל שתיהן הם בסיס ברור וודאי לאושר, גדול משמעותית מכל דבר אחר.
האם ניתן לקחת מכאן כללים לשיווק נכון לצרכנים, ליצירת סיפור של מותגים ולבנייתם של מותגים? לטעמי, כן. בכדי לחבר אנשים למותגים צריך לחזק את המקטע החוויתי שבהם, את החוויה החיובית והרגשית שצרכן חווה בעת שימוש או צריכה של המותג ואת הזיכרונות שיש לו מהצריכה הזו ולא אלמנטים אחרים.
פרסום מותגים באמצעות חוויות שמאירות אצל הצרכן זיכרון חיובי בקשר לתחושה שחש למותג כאשר השתתף באותה החוויה היא דרך, כמעט ודאית, ליצור את אותו החיבור שאנו מחפשים בכדי להבטיח את המשך הרכישה והנאמנות של הצרכנים למותגים.
כאשר מותג יוצר חוויה אינטראקטיבית ומזמין את הצרכן להשתתף בה ולקחת בה חלק, הוא מבטיח לעצמו שלמשתתפים יהיו זיכרונות חיוביים ותחושות אושר בהקשר למוצר ולמותג וכתוצאה מכך את הרצון של הצרכן לשחזר אותם שוב ושוב, דרך צריכת אותו המותג.
העיסוק שלנו כיום בשיווק החוויתי הוא חובה למותגים הוא כבר לא אופציה או פעולת "רשות". אבל החוויות יכולות להיות רבות ומגוונות: בספרד הציבה "דיזל" מצלמות אינטרנט בחדרי ההלבשה המאפשרות למודד להצטלם ולהעלות מיד את התמונה ל"פייסבוק" או לכל אתר אחר ולקבל תגובות מחברים או לחילופין, סתם להתפאר ולהיזכר שוב ושוב כמה יפים אנו נראים בבגדים של "דיזל".
"סמינט" בספרד יצרה מבצע נאמנות בסיסי, אך הפרסים בו, צעצועים מיניים למבוגרים שניתן לרכוש על ידי איסוף נקודות מהמוצרים, הופכים אותו לחוויה ייחודית שלא ניתן לשכוח, בטח אחר השימוש בהם. גם בעולם הקמעונאות הופכות החנויות יותר ויותר למגרשי משחקים. "נייקי" פתחה 5 חללים חווייתיים חדשים בערים מרכזיות, הנקראים "האצטדיון של נייקי", המעוצבים בצורה ייחודית ונותנים למבקר תחושה של ביקור באחורי הקלעים של אצטדיון כדורגל ענק.
כאשר מחברים את התפיסה הזו עם עולם הבידור ויוצרים אירועים דוגמת אלו של "קוקה-קולה", מהויליג ועד כפר המוזיקה ואירועים דומים אחרים, יוצרים אצל המשתתפים זיכרונות לשנים ארוכות המקושרים בצורה ברורה עם המותג ועם האושר שהוא הסב לנו כצרכנים. רגעי האושר שאנו חווים באירוע מקושרים למותג ויוצרים אצלנו חיבור רגשי ברור וחזק ומחויבות ששום דבר אחר לא יכול להתחרות בו.
מותגים צריכים לייצר זיכרונות חיוביים אצל צרכנים, באמצעות יצירת חוויות משותפות בינם לבין הצרכנים. זיכרונות שיש לנו בדרך כלל מרגעים משפחתיים, מהילדים. על האושר ועל הזיכרונות אנו לא מוותרים בשביל 10% הנחה. גם אם אנחנו מאוד קמצנים.

יום שני, 18 באוקטובר 2010

סליחה

החגים הם זמן מעולה לחשבון נפש. בטח כאשר יום כיפור בפתח ואנו מתענים תחת הסגר הגדול הקורה מסביב. השבוע פרסם עיתון "הארץ" כתבה מדהימה ובה סקירה של הדו"ח האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, דו"ח שבחן את מצב המסורת במדינת ישראל.


הכותרת הייתה מעודדת: 40% מתושביה היהודים של המדינה חילונים. אבל כאשר העמקת לקרוא את הכתבה, התגלו לאט לאט נתונים מאלפים על רמת החילוניות של הישראלי; 58% מהאוכלוסייה היהודית הם מסורתיים או דתיים בצורה כזו או אחרת. מתוך 42% הנותרים, מתברר כי רבע מהם צם ביום כיפור, רבע מהם אוכל כשר לפסח, 10% מהם אוכלים כשר באופן קבוע, שליש מהם מדליק נרות שבת ועוד.


זאת אומרת, בחשבון פשוט, מתוך 42% הנותרים מקפידים בצורה כזו או אחרת על ערכים מסורתיים מסוימים כשליש מאותה קבוצת מיעוט, מה שהופך את החילונים הכופרים לקבוצת מיעוט של 30% בעם בלבד.


אם ניתן עוד מבט בנתונים ונזכור שמרבית העלייה הרוסית היא עלייה חילונית לחלוטין, הרי שניתן להניח כי הישראלי החדש, הצבר החילוני, מהווה פחות מ-20% מתושבי מדינת ישראל.


בבועה התל-אביבית, המרכיבה את מרבית מהמשווקים והפרסומאים הישראלים, גם אם הם גרים בשוהם, לא כל כך ברורה כנראה התמונה הזו. אם 70% שמרנים ומסורתיים, הרי חלק גדול מהקמפיינים שאנו רואים או מייצרים, לא רלוונטיים לחלוטין. לא הסקס, לא הריגוש, לא האופנתיות המדויקת ולא הסטייל.


נכון, אין צורך להיות מופתעים. מבט מעבר ים מגלה את המהפך השמרני שעוברת אמריקה, את המהפך המוסלמי שעוברת טורקיה ועוד אי אלו תופעות דומות. ומי אנחנו בכלל שנהיה כל כך מיוחדים שלא להדבק באותה שמרנות?


אבל כל זה היה בסדר גמור אם היינו מוכנים להציץ בראי ולהתחבר אל העם, לייצר מהלכים שיווקיים בעלי ערך, מסורת, צנעה וחיבור לערכים החדשים המובילים את עם ישראל. אבל אנחנו כולנו פרסומאים תל אביביים, מעדיפים לעצום עיניים ולהמשיך לחלום בהקיץ ולהסתמך על קבוצות מיקוד שמעולם לא חצו את גבול רעננה.


גם האמונה כי האזרח הממוצע רוצה לחיות כמו התל-אביבי המצוי, להתלבש כמוהו ולהשתמש בנו כמודל לחיקוי, מתנפצת כאן על בסיס הנתונים. המודל לחיקוי, הוא בית אבא או סבא או המסורת היפה של העם היהודי והחולצה הלבנה בקידוש של יום שישי או שילוב מוזר של מסורת וקדמה, מודרניות ושמרנות.


אולי הגיע הזמן לבקש סליחה מעם ישראל, מהלקוחות שלנו ומעצמנו. סליחה שאנו עוצמים עיניים ולא רואים לאן הולך העם וממשיכים לדבר ולפרסם לקבוצות מיעוט שהופכות חסרות השפעה בחברה הישראלית. אולי הגיע הזמן להישיר מבט למראה, להודות בטעות ולהתחיל לדבר בשפת העם המחפש חוויה מאוד משפחתית, מוגנת וחמה, המתעדת את הנוסטלגיה לאותנטיות יהודית, על פי נוסח מדינת המוצא של משפחתנו לארץ קיבוץ הגלויות הזו, ישראל.


סליחה. סליחה כי חטאנו ביהירות אופיינית לחשוב שמה שאנחנו הוא מה שכולם רוצים להיות. שהפרסום אכן יכול ליצור גיבורי תרבות וסגנון חיים חדש. ואולי צריך להבין כי פרסום טוב, משקף גיבורי תרבות מציאותיים ותרבות אותנטית ולהתחיל לעשות כאן פרסום ישראלי מקורי. מציאותי.

ללכת עד הסוף


חופשה לגברים בלבד, במלון חלומי המתואם כולו לצרכי הגברים וכולל בתוכו גם 20 דוגמניות ש"ישמחו להגיש לך ארוחת בוקר סקסית למיטה", הוא קמפיין הקיץ של "אקס" - מותג הגברים של "יונילוור" באוסטרליה (שם הוא נקרא "לינקס"). הקמפיין הזה, שעלה השבוע לרשת, יוצר מיני סערה ועיתונים רבים בעולם טרחו להקדיש לו טכסט קצר, בניסיון להבין האם "יונילוור" הימרו נכון בהליכתם עד הסוף או שמדובר בטעות חמורה שתעלה למותג בנתחי שוק ואהדת הצרכנים.
הסיפור הוא כזה: מחקר של "יונילוור", בקרב גברים באוסטרליה, העלה כי 60% מהגברים לקחו בשנים האחרונות חופשה עם חברים ללא נשותיהם והיתרה משתוקקת לכך. לכן, פתח המותג את המקבילה האוסטרלית ל"קוקה קולה ויליג"; לודג' לגברים בלבד, לא רחוק מסידני, שם יוכלו הזוכים של מבצע הקיץ שלהם לבלות את חופשת חלומותיהם.
כמה עשרות דוגמניות יעמדו שם לרשות הזוכים שתהיינה, בציטוט מהאתר: "חברותיות וגמישות". למבלים במקום מוצעים בילויים שונים הכוללים: גולף, דיג וענפי ספורט נוספים אבל גם בילוי ערב, הכולל היאבקות נשים בבוץ ו"טוויסטר", המשחק בו כולם שוכבים על כולם. כל המפגשים בין הגברים והבחורות יערכו באזורים פתוחים ותחת עיניהן הבוחנות של שירותי הביטחון במקום, כך מבטיח האתר.
הסרטון שעלה ב"יו טיוב", כמו גם האתר, מספר על קבוצת נשים בודדות, יפות ופנויות הממתינות לבואם של גברי החלומות. הן משייטות לבד בסירות ומשועממות, ממתינות ליד מגרשי כדורעף החופים בבגדי-ים ומשחקות אמת וחובה עם עצמן. "זקוקים לך", אומר הקופי , "בלודג' של לינקס" ("אקס"). הבנות מחכות לך".
למי שלא זוכר, השקת "לינקס" באוסטרליה נעשתה תחת קמפיין רעשני במיוחד שכלל הקמת חברת תעופה דמיונית עם דיילות שהבטיחו הרבה הבטחות והסתובבו ברחבי אוסטרליה עם מדים בולטים במיוחד וסרטונים משעשעים על חברת התעופה שבה הדיילות מציעות עוד כמה שירותים.
פרסום פרובוקטיבי היה מאז ומעולם ו"זרמון" לא המציא אותו, אלא רק השתמש בו בצורה לא רעה מידי פעם, אבל הפרוייקט הזה של "אקס" באוסטרליה שובר, באמת, כל שיא אפשרי. ההשראה שלו כנראה הגיעה מפרויקט הרבה יותר עדין אבל דומה שיוצרת "באדוייזר" בקנדה בשנים האחרונות וגם שם, היה מחנה לגברים בלבד אבל הרבה פחות סקסי וסקסיסטי.
מהצד השני, אפשר אולי להסתכל על זה ממקום אחר: הרצון שלנו כמשווקים, לייצר מותגים שכולם אוהבים, יוצר הרבה מאוד פעמים מותגים בינוניים עם סיפורים בינוניים שמפחדים להרגיז ופה, "אקס" יוצרת מותג ברור ובוטה שנשים ישנאו אבל סוג מסוים של גברים, עשוי להאמין לו, לאהוב אותו ולהיות נאמן אליו יותר מתמיד.
השבוע יצר הקמפיין החדש של קניון "ארנה" פרובוקציה זולה שיצרה יחסי ציבור ותגובות של ארגוני נשים ועוד. במקרה של "אקס" הקמפיינים אינם פרובוקציה המכוונת ליצירת יחסי ציבור מתלונות של ארגוני נשים, הם באמת בנו מותג לגברים, שגברים יאהבו ונשים ישנאו, או לא, בהתאם לרמת המודעות הפמיניסטית שלהן.
אני לא מת על השימוש בסקס ובנשים בפרסום אבל אני מצדיע לאומץ של "יונילוור" ושל מנהלי המותג, ללכת עד הסוף עם סיפור המותג שלהם ולא לפחד לייצר מותג קיצוני וברור, בעל תקשורת אחידה ומתמשכת, הלוקחת עד הקצה את ה"אני מאמין" שלהם. להיות פרווה זה לא חוכמה, זה קל ולא מביא הרבה תוצאות. להיות חד וברור עושה לי את זה, גם אם בסוף אשנא את זה. לשנוא מותג מבטיח שיש מי שיאהב אותו. להיות אדיש מבטיח שקיעה איטית ומכאיבה של מערכת היחסים.

טובים השניים מן האחד

"טובים השניים מהאחד" הוא באמת מהמשפטים הנדושים אך הנכונים, בדרך כלל, שלא מצליחים לפרוץ בגדול ולהתקבל בתעשייה השיווקית. הרי מה יותר פשוט מחיבור של מותגים, הפועל ועושה לטובת שני הצדדים? אבל הרבה פעמים, כל מיני תירוצים, מונעים את ההתפתחות המעניינת הזו שיכולה להביא תוצאות נפלאות.

השבוע קראתי על פרויקט מעניין, לא חדש במיוחד, שבו "פנטון", חברת הצבעים, חברה ל"גאפ", רשת הבגדים. "פנטון", הידועה במניפת הצבעים שלה, רצתה להוציא את עצמה מהאזור המקצועי לכאורה ולייצר מודעות רחבה למותג שלה ולמניפת הצבעים. היא חברה ל"גאפ" והקימה איתה ביחד חנות פופ-אפ ענקית, בה הוצגו סדרות של חולצות טריקו, על בסיס מספרי הצבעים ממניפת הצבעים של "פנטון".

עיצוב החנות מדהים וכך גם החומר הנלווה. לכל חולצה היה שם שהוא מספר ה"פנטון" שלה, העיצוב היה מרשים במיוחד והתוצר כולו עושה טוב ל"פנטון" ול"גאפ" שגם לה לא מזיק איזה פרויקט הייפי לעורר את תדמיתה השוקעת. חיבורים בין מותגים, המביאים מהאחד לשני קהל, יוקרה, חיבור ורלוונטיות הם קיצורי דרך מעולים לפעילויות שיווקיות. "פנטון" ביצעה חיבורים נוספים גם עם מותג הבגדים היפני "יונילקו". בכלל, באופנה אנו רואים זאת רבות: "נייקי" ו"ליוויס" שיתפו פעולה, "פרארי" ו"פומה" ואחרים וגם "אייץ' אנד אם" שרצתה להשיג תדמית מכובדת יותר הלכה לסטלה מקארתי והזמינה קולקציה.

לחיבורים בין מותגים, קו-ברנדינג, יש מספר רמות: הנמוכה ביותר היא המודעות שמותג קונה באמצעות חיבור עם מותג אחר היכול להעיד עליו בשביל להגיע לקהלי מטרה חדשים או בשביל לרכוש נכסים תדמיתיים שאין לו. ברמות הבאות יש לנו תוספת ערך כמו למשל החיבור בין "נייקי" ו"אפל", שייצר את נעלי הריצה המדוברות עם אפליקציה מיוחדת ב"אי פון" או ב"אי פוד" ומתעדות את היסטוריית הריצה ואת הפעילות שאתה עושה בה.

ויש כמובן שותפות עסקית או מיזם משותף. באלו אנו מכירים את החיבורים בין "קוקה קולה" ו"נסטלה" ליצירת נסטי המוצלח במיוחד, או חיבורים אחרים כמו החיבור עם חברת הקפה האיטלקית "אילי" ואפילו את חטיבת המזון המשותפת שהייתה ל"קוקה קולה" עם "פרוקטור אנד גמבל" ויצרה את "פרינגלס".

אבל שיתוף הפעולה שמעניין אותי, הוא החיבור הזמני שניתן לעשות בין שני מותגים או רעיונות לטובת קמפיינים תדמיתיים. הרי בבסיס רעיון החסויות, החיבור עם קבוצות ספורט, מותגי סרטים למיניהם או עם ספורטאים, עומד רעיון דומה.

אבקת כביסה הנמכרת בחנויות של מותג אופנה מוביל, מקבלת את הקרדיט של איכות האופנה באותה החנות או לחילופין, בושם או אפילו מכונת כביסה. מכונית המשלבת בתוכה מיתקון לנגני "אפל" בצורה אינטגראלית אומרת הרבה על סוג הקונים המיועדים שלה.

כאשר אנו באים לבנות את תוכנית המיצוב והמיתוג של המוצר שלנו, אנו חושבים על דימויים תקשורתיים המושגים באמצעות פעילויות וסיפורים מותגיים, אמוציונאליים או אחרים. למה אנו לא חושבים באותה הצורה על חיבורים? את הכסף הרב שאנו משקיעים בתקשורת, ניתן לצמצם עד מאוד, אם נחבור למותג אחר שיכול להביא אותנו במהירות למיצוב ומודעות הרבה יותר מדויקים והרבה יותר נכונים מאשר כל פיסת תקשורת שבה אנו נעיד על עצמנו.

לפעמים האגו מונע מאיתנו להתחבר. לפעמים דברים אחרים. אבל בעיקר זו צורת החשיבה שדורשת ראייה דו צדדית לטובת שני המותגים ויוצרת תועלת לשניהם. בזה אנחנו לא ממש טובים בדרך כלל; אנו רוצים אבל לא מוכנים לתת. "לא טוב היות האדם לבדו" נכתב בספר בראשית, וכתב על כך גם נתן זך, וגם מותגים לא חייבים להיות לבד. לפעמים בשניים זה הרבה יותר קל.

לבזבז בשביל העניים

הסיבות לקנות מותג כזה או אחר הולכות וקטנות, בעידן שבו מרבית המוצרים דומים וגם הרווח התדמיתי מהם. לעסקים קטנים ובינוניים המציאות הזו יוצרת אף בעיה קשה יותר מכיוון שהיכולת שלהם למתג רגשית את המוצרים שלהם, באמצעות כספים גדולים של קמפיינים תדמיתיים או אחרים, הולכת וקטנה.
בזמן האחרון אני חוזר ונתקל בתפיסה מיתוגית המשתמשת ברעיון "אחד תמורת אחד" ובמעורבות החברתית, כפתרון לבעיית הייחוד. כתבתי לפי כשנה על "הנעליים של תומס", מותג אמריקאי ששם בחזית הבידול שלו את הרעיון כי קניית זוג נעליים אצלו, הופכת לתרומה של זוג נוסף לילדים יחפים בעולם כולו. מאז, מלאים אתרי השיווק האמריקאיים בדוגמאות נוספות.
רפרוף מהיר באתר "ספרינגוויז", המביא רעיונות עסקיים חדשים מכל העולם, מביא מגוון דוגמאות רלוונטיות: מותג מסגרות למשקפיים התורם מסגרת אחת לנזקקים על כל מסגרת שתקנה. מותג אוכל לבעלי חיים שהקים פעילות מיוחדת לתרומת מזון לבעלי חיים ללא בית ומספק להם מזון, תמורת כל חבילה שתקנו אצלם. מותג לשמיכות ילדים מאוהיו שתורם שמיכה לילדים מאושפזים בבתי חולים תמורת כל שמיכה ואפילו מותג אוסטרלי לבגדי ילדים, "מאמא תרזה", המאפשר לך לתרום מוצר מקביל, תוך שאתה בוחר ממגוון מדינות אפשריות למשלוח התרומה כמו ליבריה, גואטמלה או זימבאבווה.
אבל הגדילה לעשות חברת נדל"ן יוקרתי מקליפורניה בשם אל.גי אורבן. החברה בונה קומפלקס יוקרתי במיוחד בקליפורניה וחיפשה דרך לייצר לפרויקט דימוי יוקרתי ומיוחד שייבדל את הפרויקט שלה ויאסוף לתוכו קונים איכותיים. אם הפתרון הישראלי למתג מגדלי מגורים יוקרתיים, היה פיליפ סטארק וריצ'ארד מאייר, הרי שבקליפורניה המציאו דרך חדשה לחלוטין.
החברה התחייבה לתרום עבור הקונים, בנייה של קומפלקס מגורים במדינת "בורקינה פאזו" הקטנטנה שבאפריקה. שם, מבטיחה החברה, יבנה קומפלקס מגורים מיוחד, שיספק קורת גג למשפחות חסרות בית בשם קוני הבתים היוקרתיים בקליפורניה. אבל לא רק זאת, בכדי לייצר תנועה לאתר האינטרנט של הפרוייקט, התחייבה החברה כי על כל 100,000 מבקרים באתר הם יתרמו קורס מיוחד בבורקינה, שבו ילמדו את התושבים לבנות לעצמם בתים בטוחים מחומרי בנייה מקומיים ויכשירו אותם לייצר בעצמם בקתות ראויות למגורים.
הברקה. שיווק נדל"ן היה מאז ומעולם, בעיני, מעשה קסמים והיכולת למתג קומפלקסים היא מורכבת מאוד. אחרי שמיצינו את השימוש בחומרים, במעצבים ובסגנונות, מגיעה התרומה החברתית ומתחברת לצורך הנואש למתג את עצמך גם באמצעות הבית בו אתה גר והרעיון כי אתה חבר בקהילה מיוחדת של בעלי בתים, שזכותה לגור ברווחה נובעת מתרומה של בתים עניים, הוא, בעיני, מטלטל ומבריק כאחד.
הכיוון הזה מאפשר גם לעסקים קטנים ובינוניים, שמעולם לא יכלו לייצר סיפור מותג סקסי, להפוך לשחקנים משמעותיים המאיימים על המותגים הגדולים באמצעות פעילות שכזו. כמשווקים, השימוש ברגשות האשמה של הצרכנים, הוא פתרון מעניין לתקוף את בעיית צרכנות היתר או מותגי היוקרה. תשלום קנס קטן על רכישת המוצרים שאנו אוהבים, בכדי להדחיק את רגשות האשמה המבצבצים, הוא הברקה שעוד נראה רבות כמוה. לא נצרוך פחות בעתיד. אנו אוהבים לקנות, אבל בואו נשלם קנס קטן ונרגיש מאושרים פעמיים. וחוץ מזה, תמיד יהיה לנו סיפור טוב לספר סביב השולחן.

גם לשקר לפעמים יש שני פנים

הנחת העבודה של כולנו היא שהטעם מנצח. שטעימה של מוצר יכולה לעשות את השינוי במוחו של הצרכן ולהפוך אותו לקונה בפועל של מוצר חדש, בהנחה שטעמו מצא חן בעיני הצרכן. אבל קוקה-קולה בספרד נוכחה לדעת שטעימה בלבד לא יכולה לעשות את ההבדל. השקת ה"זירו", הקוקה-קולה ללא הסוכר, נתקלה בקשיים בשוק הספרדי החובב מתיקות. גם האמינות הנמוכה שרוכש הצרכן הספרדי למסרים הפרסומיים לא הועילה וסרט ההבטחה של המוצר, שהבטיח טעם של קוקה-קולה ללא סוכר, נתקל בחוסר אמון מוחלט של הצרכן הספרדי.
בקוקה-קולה הבינו שצריך לעשות את זה אחרת. הם לקחו רשת קולנועים והפכו אתה לשדה הניסוי של ה"זירו" החדש, בצורה מעוררת התפעלות; הצרכנים שהגיעו לקולנוע, נתקלו במסע הטעימות של קוקה-קולה שהעניק לכל צופה כוס קוקה-קולה מתנה. רק שאלו לא ידעו שבתוך הכוס הגדולה שהוענקה להם, מסתתרת עוד כוס ותרגיל מבריק. מגישי הטעימות נתנו לצופים כוס קולה "זירו" שהוסתרה בתוך כוס גדולה יותר של קוקה-קולה.
וכך, צעדו הצופים לקולנוע והתיישבו לראות את הפרסומות. רגע אחד לפני תחילת הסרט הופיע על המסכים סרטון פרסומי של החברה. הסרטון שיבח את קוקה-קולה וביקש מהצופים לקחת מספר לגימות עמוקות מהמשקה בטוענות שונות. לאחר מכן, הוא הזכיר לצרכנים את חוסר האמון שהם רוכשים למסרים פרסומיים והתנצל על כך שלא הייתה לו ברירה אחרת וחשף את הסוד. הוא ביקש מהם לפתוח את מכסה הכוס, לגלות את כוס ה"זירו" ששתו ממנה ונהנו ממנה רק לפני דקה. כמובן שהכל צולם יחד עם התגובות המופתעות של הצופים.
הטעימות היו כמובן מוצלחות במיוחד. התרגיל שבר את מחסום הטעם והמכירות עלו פלאים. התרגיל הזה מזכיר במקצת סיפור ישן של "ברגר-קינג" שהטיסה למקומות שונים בעולם את ההמבורגרים שלה ושל המתחרים ונתנה לצרכנים, שמעולם לא נחשפו לפרסומות של מותגי הבורגר השונים, לטעום ולהחליט מי הכי טעים. והמנצח כמובן, אין לכם ספק מי היה.
הטעם לא בא רק מהלשון. כאשר צרכן מתנסה במוצר חדש לטעם האבסולוטי, נוספים פרמטרים רבים והטעימה הניטרלית, לכאורה, לא תמיד מצליחה לשכנע צרכנים לעבור ממותג למותג כתוצאה מהדעות הקדומות שיש להם על המותג או על החברה המייצרת. כאשר אנו ניגשים לקמפיין הטעמות יש לפעמים לתכנן אותו בשיטות שונות ומשונות בכדי לחצות את מחסום הדעה הקדומה.
לכן, לפעמים מצחיקים אותי סרטי הפרסום למוצרי אוכל חדשים. מעבר כמובן לאפקט המודעות שיוצר הסרט, הרי שבמקרים רבים הקמפיינים שלנו פועלים על המשוכנעים בלבד. הם לא מצליחים להזיז את דעתם של מי שמראש הגיעו עם דעה קדומה. מאחר וכולנו אנשים מבוגרים ולרובנו דעות מוגדרות כמעט על כל נושא, הופכת שאלת השכנוע של הצרכן להתנסות במותגי מזון חדשים לצרה אמיתית.
הרעיון של קוקה-קולה בספרד, מה גם שהוא קיצוני במיוחד, מסמן בעיה אמיתית וכיוון, אולי, לפתרון; שיטת הטעימה העיוורת, הטעימה ההשוואתית, הטעימה המלווה בתרגילים שונים ומשונים יכולה להיות, לפעמים, פתרון יעיל למוצרים שמנסים לחדור לשדות בעיתיים ושהטיעון המוצרי-פונקציונאלי שלהם יכול להיתפס כלא אמין. הצרכן כבר רגיל ממילא שהפרסום מרמה אותו. לפעמים הרמאות רעה ולפעמים היא יכולה להיות חיובית ולעזור לנו ולצרכן להגיע לחקר האמת ולקפוץ על מחסומים בעיתיים.

די לשקרנים


"קחי, בבקשה, טעימה של מותג התרד הלאומי שלנו" אומר הקריין. "איכס", אומרת הילדה הקטנה לאחר שהיא מסיימת ללעוס. "עכשיו" אומר לה החוקר "קחי, בבקשה, טעימה של התרד של 'מאייר ברנד'". "איכס" אומרת שוב הילדה ועושה פרצוף חמוץ במיוחד למצלמה. "'מאייר ברנד' - ההבדל היחיד הוא המחיר" אומר הקריין. כך נפתח סרט הפרסומת הנהדר של תרד "מאייר" שמנסה לומר לצופים: תראו ילדים שונאים תרד וכל התרדים הם אותו איכס בשבילם. אבל אצלנו, האיכס הזה זול לפחות. אל תשלמו יקר בשביל מה שניתן לקנות בזול ומרגיש אותו הדבר.

אבסורד? לא בהכרח. אומץ? יכול להיות, אבל אחד הטרנדים האחרונים הוא שקיפות ואמירת האמת ואפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים ואחד מהם יכול להיות פרסום כנה בסגנון שלמעלה. הרי אם היינו אומרים שילדים אוהבים את המותג שלנו בגלל הטעם, זה היה שקר גמור. אם יש לנו נקודת זכות, היא המחיר ובואו נגיד את האמת. לפעמים זה עובד.

נזכרתי בזה דווקא השבוע. הקיץ בשיאו ואיתו חלומות החופשה ועיסוק אין סופי בכרטיסי הטיסה של אל על , לאן, כמה ומתי. שיטת התמחור של עולם התעופה, היא ללא כל ספק אחת משיטות התמחור הלא שקופות וטריקיות ביותר, הגורמות לנו לתעב את המוצר והיצרן. אותו המושב, אותו הכסא, בחמישה מחירים שונים, על פי החלטות מתמטיות של החברה, המנסה ליצור מחיר משתנה בהתאם לביקושים ולתאריכים. טוב לחברה, רע מאוד ללקוח המרגיש פרייר ודביל. בהפרשי המחיר שיכולים להיות באותה השורה, רק בית המשפט יכול להסביר ללקוח שאין פה רמאות מכוונת.

אבל המשימה הקשה באמת, היא פדיון הנקודות שעמלת עליהן כל כך קשה בתוכנית הנאמנות. אני מודה ואפשר לומר שאני מכור לנקודות הנוסע המתמיד של אל על. אני קונה הכול בכרטיסי אשראי, מעביר, טס סתם וחוזר חזרה באותו היום והעיקר בשביל לצבור נקודות ומעמד במועדון הנוסע המתמיד.

אבל גם פה, האכזבה תמיד מגיעה בסוף. מעין תחושה של עלבון עמוק. כאשר אתה בא לממש את הנקודות שלך מסתבר שעל הטיסה שרצית, כמובן שאין כרטיסי חינם. בשביל התרגיל, התחלתי לנסות ולדפוק את השיטה. אני מתכנן חצי שנה מראש. בחודש שעבר, ניסיתי להזמין כרטיסי טיסה למזרח בדצמבר, אחרי החג ולניו יורק באוקטובר. קשה מאוד לקבל מקומות חינם על הטיסות הללו ולא מדובר בתקופות שיא. בינתיים, אני עדיין ברשימת ההמתנה לחלק מקטעי הטיסה ובפרסומת הבטיחו לי שאם אהיה נאמן אטוס חינם.
אם אי אפשר חצי שנה מראש לקבל כרטיסי חינם, אזי כל הטירוף הזה שאוחז בי לצורך איסוף הנקודות מצחיק. גם ככה יעילותן בעידן המבצעים והמכירות של הרגע האחרון מוטלת בספק ואם בסוף אתה תקוע איתן ללא יכולת מימוש אמיתית, הרי שהפסדנו בגדול.

אמת בפרסום, הייתה מאז ומעולם חוק בסיסי. אבל התקופה האחרונה מחריפה את הציפייה של הצרכן מאיתנו לומר אמת. שקיפות, הפכה להיות שם המשחק ואנחנו כבר לא יכולים להסתתר מאחורי שורות ואותיות קטנות. פשטות, הגינות ושקיפות, הן מילות מפתח גם כאשר האמת קשה.

הצרכן כיום, יותר מתמיד, מחפש הוגנות. הרצון הזה בא לידי ביטוי בכל אחת מההתקשרויות הצרכניות עם נותני שירותים. מדובר אולי ברע הכרחי ביחסים בין מותג ולקוחות ולא רק על התנהגות בעת משבר. זה קשה. זה מפחיד. זה מצריך מאיתנו לשנות את הדרך בה אנו עושים עסקים אבל רק אלו שישכילו לשים את הקלפים על השולחן, יזכו להחזיק בלקוחות נאמנים וכל היתר, יצטרכו לחפש כל הזמן פריירים מתחלפים.

המדד של האתמול

לפני כמה שבועות הגעתי למסעדה מעוטרת בכוכבי מישלן לא מעטים. כל המדריכים מתארים אותה כפסגת היצירה הקולינארית, שלא לדבר על המיקום המופלא בו היא שוכנת על הר מנותק בדרום צרפת, מוקפת כרמים מדהימים וצמחי תבלין. הגענו למקום בשעה מוקדמת ויצאנו לטייל בעיירה הציורית. ציפורים צייצו בכל מקום, פרפרים מרהיבים עלו מהשיחים בכל סיבוב, שלא לדבר על הנכסים הנהדרים העומדים ומחכים, רובם עם שלטי "למכירה" לנופשים אירופאים מבוססים המעוניינים בבית בכפר בדרום צרפת, הרחק משאון ההמונים.
בכניסה למסעדה קיבלו אותנו מאוד יפה צוות של מלצרים מקצועי שהזכיר יותר מהכול את הסרטים בסגנון "אדונים ומשרתים". חנוטים בחליפות שלושה חלקים וחיוך מלאכותי הם קרצצו סביבנו ללא הפסקה ובאמצעות הסברים מלומדים, יחד עם השף עצום המימדים ואשתו שגם היא לא מאכזבת, קריינו את הנאומים הארוכים מסביב לכל מנה, שגם איל שני היה מתקנא ברמת הפואטיקה שטמונה בהם. בתוך קונכיית בדולח שקופה הוגשה ביצה שלוקה שצפה בתוך נוזל מסתורי. חיתוך מהיר שלה חשף את תוכה: לא חלמון צהוב אלא רכז פטריות כמהין. אכן מעשה קסמים שנרקח במאמץ רב, תוך הוצאת החלמון והזרקת הרכז.
אם לקצר סיפור ארוך, או יותר נכון ארוחה שנמשכה כמעט שלוש וחצי שעות, הרי שהתמורה לאגרה הייתה סבירה ולא יותר מזה. סגנון המנות הנערץ על ידי מבקרי מישלן, כבד ומעייף, רווי חמאה ומלא בהנדסה שאין לה ולטעם בפה הרבה מהמשותף. בנסיעה חזרה בסיבובי ההרים, הלומי גבינות, יין וחמאה, ניסינו לגבש תובנה. מישלן, הסקנו, ממשיך לבחון את המסעדות על פי קריטריונים וסולמות שגובשו עשרות בשנים אך השוק השתנה, טעם הקהל השתנה וסגנון האוכל העכשווי והמרתק בטריות ובפיוז'ן שלו, מתרחק מאותם סולמות. גם לשופטים ומדדים יש ימי שיא שחולפים ולפעמים גם הם היסטוריה לא רלוונטית.
בשבוע שעבר התפרסמו בעיתונים המדדים החציונים של המפרסמים הגדולים. הכתבות המלומדות בעיתונים סכמו את ההוצאה על פרסום, על פי יפעת ומדדים נוספים, והכתירו את המרבים למפרסם, את היורדים והעולים, משרדי הפרסום בעלי המחזורים ועוד ועוד. אבל גם למדדים הללו יש בעיה, כמעט כמו זו של מישלן; הם מודדים מדד אנכרוניסטי של הוצאה במדיה הניתנת למדידה באמצעות גופי פיקוח.
לפני מספר שנים, ביקשה "פרוקטר אנד גמבל" מהבורסה לשנות את הדיווחים על ההוצאה לפרסום רטרואקטיבית. האנליסטים שדיווחו שנה אחר שנה על ירידה בהוצאה לפרסום של החברה תקפו אותה והתשובה של "פרוקטר" הייתה ברורה: ההוצאה שלנו לפרסום במדיה ירדה אבל באופן כללי השקעתנו בשיווק עלתה. אם נדווח לכם על ההוצאה לפרסום בנקודת המכירה, על הפעילויות המשותפות עם הרשתות ועל התרומה לקהילה, הרי שתוכלו לראות כי ההוצאה שלנו לפרסום עלתה משמעותית בשנים האחרונות. "פרוקטר" שינתה את שיטת הדיווח והפכה את השאלה: מה היא הוצאה לפרסום למדד חדש?
אבל במדד הישראלי שהתפרסם לא מכבר יש אנכרוניזם מתקדם. המדידה משכללת את המדיה בלבד ופעילות המותגים בנגיעה בצרכן, בכל הכלים החדשים והאפקטיביים לא פחות, אינה נמדדת. המפרסמים המשקיעים סכומי עתק בנגיעה בצרכן, בנקודת המכירה, ברחוב, ברשתות החברתיות ואלו, אינם זוכים לתגמול מדדי. רשימת המפרסמים הגדולה אינה רשימת המשקיעים הכי הרבה בשיווק; היא רשימת המפרסמים שנתקעו בעבר וכל קשר בין רשימה זו לכלל ההוצאה השיווקית ולעשייה השיווקית, הוא מקרי בהחלט.
כמו במישלן, גם פה, הגיע הזמן לחשוב מחדש על מבנה המדדים הקובעים. האם המדדים של האתמול יכולים להיות המדדים של המחר? האם לא נדרשת מכולנו התאמה מחודשת של הבחינה מה היא ההוצאה השיווקית?

לוקאלי או גלובאלי

נסטלה הוסיפה לחטיף ה"קיט-קט" שלה 19 טעמים חדשים, המשקפים את הטעם הספציפי של כל מחוז ומחוז ביפן, ויצרה בכך פורטפוליו ייחודי של טעמים מקומיים. המהלך הזה הוא המשך ישיר למדיניות בה נוקטת החברה ביפן, הכוללת פעילות לוקאלית ענפה, המחברת את החטיף לתרבות המקומית.בנוסף לטעמים החדשים, המופצים רק במחוז אליו הם מתייחסים, יצרה החברה גם חבילות מיוחדות, אותן ניתן לקנות רק בסוכנויות הדואר היפניות, הכוללות את החטיפים בטעם הייחודי למקום ואריזת משלוח. החבילות נמכרות כמתנות למשלוח לחברים ומשפחות במחוזות אחרים.
תחילתו של המהלך, שהחל כבר לפני שנים, בסיפור אותו בנתה החברה המבוסס על שמו של החטיף, הדומה לאמרה היפנית "בהצלחה". החטיף שווק ונתפס כסוג של ריטואל לפני בחינות ורגעים מיוחדים אצל סטודנטים וצעירים שאוכלים אותו לפני הכרעות ורגעים חשובים. הסיפור ומהלכים נוספים הפכו את החטיף למספר 1 במדינה.
המהלך הזה של נסטלה, הממשיך מסורת ארוכה של שיווק מבריק במותג "קיט-קט" ביפן, מעלה סימן שאלה למול מהלכים אחרים שקרו לאחרונה בארץ, כמו ההתבטלות בפני כניסתן של רשתות האופנה הזרות ואפילו החזרה של אורנג' לסרטי פרסום זרים לחלוטין, הנראים והופכים את המותג הישראלי לסניף מקומי של ענק בינלאומי.
שאלת הגלובליזציה לעומת הלוקליזציה, היא שאלה מעניינת. גם הטרנד האחרון של שוחרי איכות הסביבה, המטיפים לרכישת מוצרים רק מאזור מגורייך, שלא נסעו וזיהמו את כדור הארץ, מוסיף לסימן השאלה המרחף מעל האינוס אותו מנסים לעשות קונצרנים ענקיים להאחדה עולמית של מותגים וטעמים. הגישה הזו של נסטלה, היא תשובה מרעננת של ענק בינלאומי בכניסה לשוק זר; במקום לחנך את השוק לצרוך את הטעם העולמי, המוצר והמותג משנים את פניהם בכדי להתאים את עצמם לתרבות המקומית ממש ברמה המוצרית, לא רק התקשורתית.
פרסי הטלוויזיה שחולקו בשבוע שעבר, מצביעים שוב על מגמה הולכת וגדלה של העדפת תוכן מקומי, על תוכן זר אצל הצופים בישראל ומחדדים את הדיון, תוך שאלה בלתי נמנעת על האפקטיביות של העתקת סרטים, מסרים ורעיונות מהעולם, לצורך שיווק בישראל. המהלך אותו עברה החברה הישראלית בשנים האחרונות, מאפשר כיום לצרכנים להיות גאים בלוקאליות שלהם ולהעדיף בצורה ברורה מותגים וטעמים מקומיים, בתחומים רלוונטיים, על פני מותגים בינלאומיים.
המהלך של נסטלה, מצביע על השתכללות של המגמה בתחום הלוקליזציה ומעבר לרזולוציות דקות יותר ברמת עיר ומחוז. טעם מקומי הוא כבר לא שאלה של מדינה אלא של חבל ארץ ותת-תרבות מחוזית. כל אלו, לצד ההתרסקות של גוש היורו והקריאות לפיזורו, מעלים שוב את השאלה של ערך הטעם המקומי מול ערך ההשתייכות לכפר הגלובלי ומצביעים על גישה חדשה של הקונצרנים בניסיון לעצור את האחדת כולנו, תחת מותג עולמי אחד, שלא לדבר על שפה תקשורתית או פרסומית אחת.
הרצון של המותגים העולמיים לפתח תקשורת אחת מסביב לגלובוס, מתרסק שוב ושוב ומרוקן מתוכן את התפיסה של ניהול אחיד של שיווק, מסרים וסיפורים למותגים ברמת הגלובוס. הצרכן רוצה להרגיש קרוב למותגים האהובים עליו וקרבה היא גם שאלה של רלוונטיות לוקאלית ולא רק זוהר בינלאומי.
אין רע במותגים בינלאומיים ובידע הטכנולוגי הנצבר לצורך יצירת מוצרים ומותגים מעולים, אך בבואנו לשלב השיווקי, הערך של הבינלאומיות הולך ומתפוגג. הצרכן מבקש רלוונטיות וזו אינה מושגת תוך שימוש בסיפורים מהעולם הגדול. עולמנו, כנראה, צר כעולמה של הנמלה.

מלמטה למעלה

אפשר לתמצת את תיאוריית הזנב הארוך כך: התרבות והכלכלה שלנו מתרחקות יותר ויותר מהתמקדות במספר קטן יחסית של מוצרים, הנמצאים בשיא עקומת הביקוש ועוברות למספר עצום של נישות בזנב. כך מתמצת כריס אנדרסון, עורך מגזין "ווירד", את תיאוריית הזנב הארוך שלו בספר שיצא לא מכבר, בתרגום לעברית, בהוצאת "מטר". התיאוריה ובעיקר הספר, מרתקים. אנדרסון, מי שמשמש אחד מהגורואים הגדולים לטכנולוגיה והתנהגות צרכנים, מצביע בספר על הכיוון אליו הולך בעצם עולם השיווק; מגוון גדול של מוצרים המהווים כל אחד מהם להיט בתת הקטגוריה הקטנה שלו ומעט מאוד מוצרי להיט שיתאימו לכולם.
העולם השיווקי שאנו חיים ופועלים בו, מכוון כולו ליצירה של להיטים. צורת הפרסום שלנו, כמו גם צורת ההצגה על המדף, מכוונת כולה לטובת יצירת מוצרי ההמון המשווקים לכולם ואהובים על ידי כולם. הצורה בה שיווקנו, פרסמנו ופיתחנו מוצרים, הייתה מלמעלה ללמטה: מוצרים המשווקים באגרסיביות רבה, שמצליחה לגרום להרבה מאוד אנשים לנסות אותם ולהאמין שהם מתאימים להם. אנדרסון, צופה את מותה של הטכניקה הזו ואת הצטמצמות קטגוריית הלהיטים אבל אינו פוסל את קיומם בעתיד. הוא מכוון לשיטה חדשה ליצירתם; הלהיטים יעלו מלמטה למעלה, בעקבות שמועות מפה לאוזן ובעקבות קבוצות נאמנים חזקות בתת הנישה שממנה יגיע הלהיט, תוך שחברי הנישה משמשים כשגרירי הפצה ומצליחים לגרום ללהיט שלהם להתרחב אל ההמונים.
התיאוריה של אנדרסון מבוססת על שנים של עבודת מחקר ובדיקת התפלגות המכירות של משווקי און-ליין כדוגמת "אמזון", "אפל" ואחרים. גם בתחום הפרסום, מוכיחה עקומת ההכנסות של "גוגל" את התיאוריה: מרבית הכנסותיה של "גוגל" מגיעות ממפרסמים קטנים ושחקני הפרסום הגדולים אינם משמעותיים בהכנסותיה.
מה זה אומר בעצם? כאשר בוחנים את התפלגות המכירות של "אי-טיון" או של חנות האפליקציות של "אפל", מגלים עקומת מכירות מעניינת. העקומה מצביעה על זנב ארוך מאוד של מוצרים, המוכרים יחידות בודדות ומהווים אחוז עצום מההכנסות. ההשתנות הזו של צורת מכירת המוצרים, מתאפשרת כמובן בגלל שיטת המכירה, ביטול הצורך במדף פיזי ומלאי עצום בכל חנות מחד ומאידך בגלל יצירתם של מסננים טכנולוגיים רבים, המאפשרים לנו לסנן ולמצוא מוצרים קטנים. גם מנועי "דומים לך רכשו" המכוונים אותנו לשכלל את טעמנו ומביאים לנו מוצרים קטנים לחזית, עוזרים לנו למצוא מוצרים שלעולם לא היינו מאתרים בשיטה הישנה.
טעמם של ההמונים, מסתבר, אינו כל כך דומה, כאשר בוחנים את המחקר של אנדרסון. ההמונים מתגלים כבעלי טעמים מגוונים ובעלי אלפי תתי קטגוריות, המעניינות אותם, תוך שהם פחות ופחות נוהים לכיוון הלהיטים המסורתיים. אבל איך נוכל לעשות שימוש בידע הזה ובמציאות הזו גם בעולם השיווקי הפיזי, שלא דבר על עולם הפרסום והשיווק? האם מדורות השבט הישראלית היא אכן חסם להתפתחות הזו, או ששוב אנו נופלים בפח ולא רואים את העתיד הנמצא כבר מעבר לפינה?
עלייתם של הלהיטים החדשים, מלמטה ללמעלה, תוך שהם מובלים על ידי משוגעים לדבר ולא על ידי עוצמת השיווק ההמוני, היא בעיני הנקודה המעניינת ביותר. בעולמנו הרגיל להשקות ענק מבוססות תקציבים עצומים, יש לבחון מחדש את טכניקת ההשקות שלנו ולהחליפה בהשקות ממוקדות, הצומחות אורגנית מלמטה ומגיעות לשלב הפרסום והשיווק ההמוני והאגרסיבי, רק לאחר שתפסו לעצמם קהילת משוגעים ונאמנים. עד אז עלינו לפתח טכניקות לשיווק מיקרו, שיצליחו לאתר את קבוצת המטרה הראשונית ואת המשוגעים, שדרכם נוכל לבנות את הלהיט מלמטה. איתור ומציאת קבוצת ההשפעה של המוצר שלנו בדרכו לצמרת היא היא המשימה החשובה ביותר בשלב הראשון ולא ההתנסות ההמונית. זו תבוא רק אחר כך, לאחר שהמוצר ביסס לעצמו את משוגעיו המכורים לו.

תנו לנו גם וגם


"Rosetta Stone" חברה חדשה מארה"ב מציעה לנו את המילה האחרונה בשילוב בין פעילות חוויה והעולם הווירטואלי-סלולארי. צ'יפ קטן משולב בטכנולוגיית RFID מוצמד למצבה של יקירנו בבית הקברות. המבקר והעולה לרגל יוכל לשמוע ולראות על המסך הסלולארי שלו את קולו של הנפטר, לצפות באלבום תמונות הזיכרון שלו ואפילו לראות סרטונים קצרים מחייו. להיט גדול הולך לכבוש את שוק בתי הלוויות והוא ממחיש את המפכה הבאה, החיבור בין המציאות האמיתית לכלים הסלולאריים וחיבורם יחד למדיום שיוביל כנראה את העולם השיווקי-חוויתי בעתיד.

גם איילה צורף, כותבת "דה מרקר" חושבת כך כנראה. לפני שבועיים היא כתבה כאן כי "התגלית הגדולה של פסטיבל הפרסום בקאן הייתה השילוב בין פעילויות חוויה ונגיעה לפעילויות און ליין ובעיקר רשתות חברתיות". צורף, התלהבה כאן ממספר קמפיינים ופעילויות שיצרו רעש גדול בפסטיבל כמו מכונת הגלידה של יונילוור הנותנת לך גלידה חינם תמורת חיוך ומעלה אותו לאתר מיוחד ברשת. העתיד שייך לחיבור בין פעילות פיזית חווייתית והפצתה בצורה רחבה באמצעות הרשתות החברתיות וצריך להבין לעומק את השינוי שהתרחש השנה בשביל לראות את המהפכה השלמה.
הפריצה הגדולה של המדיום המשולב מתרחשת עכשיו בגלל מהפכת האינטרנט הסלולארי. היכולת להישאר מחובר גם מחוץ לבית, חיברה את שתי האהבות הגדולות שלנו: העולם האמיתי והעולם הווירטואלי. היכולת שלנו להיות בעולם האמיתי ועדיין להיות נוכחים בווירטואלי ולדווח על מעשינו והפעילויות שלנו בזמן אמת ותוך כדי, להמשיך להיות בקשר עם החברים שלנו, ניתקה אתנו משולחן המחשב והחזירה אותנו אל הרחוב ואל החיים החברתיים והפיזיים. כבר לא צריך לגלוש שעות בבית ולהתנתק מהעולם, אפשר לעשות את זה באמצע אירוע ברחוב ואפילו לשלוח תמונות רגשות והגיגים.
מאמר מעולה שפורסם באתר P.F.S.K מציג ומנתח את עתיד הקמעונות ומתייחס גם הוא לתופעת הגם וגם הזו ולפוטנציאל הגלום בה. כבר לא צריך לפחד מהסחר האלקטרוני, כותבים שם, הוא יתפוס את חלקו, אבל הוא רחוק מלהאפיל או לאיים על הקמעונות הפיזית. עולם המסחר הפיזי, גורס המאמר, יכלול בתוכו מרכיבים רבים מתוך העולם הווירטואלי - בעיקר הסלולארי. אפליקציות של השוואות מחירים יאפשרו לנו להיות בחנות ולבדוק את מחירי המוצרים בחנויות אחרות. לבדוק המלצות של חברים או אפילו למדוד וירטואלית מוצרים. אחת הדוגמאות הטובות לכך בעולם היא "Easy Face", סטארט-אפ ישראלי מבריק, שהחדירה שלו ביפן לבתי הכלבו זיכתה אותו לא מכבר בכתבה מחמיאה באתר הטרנדים Spring Wise.


"Easy Face" מאפשר לקונה להצטלם בחנות ולמדוד וירטואלית את השפתונים, האיפור ומוצרי הטיפוח השונים ולראות על המסך ועל התמונה שלו את ההשפעות וההתאמות של המוצרים. בעתיד יתחבר המוצר גם לאינטרנט ויאפשר לשלוח את תמונת המדידה לחברים ולשאול אותם: מתאים לי? ולקבל תגובה און ליין ברשת החברתית ולקנות או לא את המוצר.

היכולת של השיווק החוויתי, שסבל בעבר מבעיית R.O.I (עלות חשיפה גבוהה), להתרחב בעזרת הדיווח ברשתות החברתיות, הופכת אותו לאמצעי היעיל ביותר לבניית מותגים וקשר עימם. החוויה וההתרגשות החיובית, המופצת לאלפים באמצעות הרשתות, הופכת כל מתנסה פיזי לשגריר המותג ולמדיה בפני עצמו. מהלך המשפיע על אלפי אחרים, המעריכים את דעתו, לחשוב ולהרגיש כאילו חוו את החוויה. השינוי הזה הופך את השיווק החוויתי לאמין ביותר מבין כל הטקטיקות השיווקיות מאחר והוא מייצר אמינות גבוהה וניקיון כפיים, בקרב הצרכן של היום אשר מתקשה להאמין למסרים הפרסומיים בדרך כלל. "גם וגם" הולך להיות הלהיט השיווקי הבא והוא המתאים ביותר לאופי הצרכני החדש - הרצון ליהנות מכל העולמות בעת ובעונה אחת ולא לוותר על כלום, תוך שהוא הופך כל אחד מאיתנו למשפיען ומוביל דעה.

על העיוורון

התמיכה בביבי רק עולה מאז המשט והפופולאריות שלו בציבור מתרחבת. ברק אמנם יורד בקרב מצביעיו, אבל מתחזק בקרב אוהדי ביבי. כולם חושבים ומרגישים שהסגר מוצדק, שאין דרך אחרת ושהפעולה הייתה מוצלחת. האם זה "על העיוורון" גרסת 2010? שואלת כתבתו של יוסי ורטר לפני שלושה שבועות בעיתון "הארץ" או שבאמת מדובר בליקוי מאורות מושלם בקרב הציבור הישראלי?

התופעה הזו, הצדקת פעולה שאתה חלק ממנה, ידועה מאוד בתחום השיווק. הדיסוננס הקוגניטיבי קוראים לה. אנחנו רוצים להצדיק פעולות שאנו עושים והחלטות שאנו מבצעים ולא להראות בפני עצמנו כמטומטמים. במרבית המקרים, נשתדל להמשיך ולחשוב שהרכב שקנינו הוא הכי טוב וכל מוצר נוסף שהשקענו בו הרבה כסף מבטיח לנו שקט.

גם המפתח לאושר, על פי הרבה מהמחקרים, טמון בצורת החשיבה הזו. שביעות רצון מחייך ומהחלטותייך הוא כמעט תמיד מפתח לתחושת אושר. התלבטות, פקפוק, תחושת טעיתי כשבחרתי, הם מפתחות לתחושת בזבוז וכשלון בחיינו.

את המפתחות הרגשיים הללו, אנו מנסים לנצל בשיווק המודרני. את המשפט "לרכוש לקוח חדש עולה כפול מלשמר לקוח ישן" אנו מכירים היטב. אבל למרות כל הידיעה הברורה הזו, מעטות הן החברות המוכנות להשקיע מהותית בטיפוח ובנאמנות של הלקוחות שלהן, במקום לרוץ כל הזמן אחרי הלקוח הנוסף החדש. הדיסוננס הקוגניטיבי עובד לטובתנו ככל שהמוצר אותו רכש הלקוח, הינו יקר ערך או מורכב להחלפה כמו מנוי טלוויזיה, סלולארי, רכב, מוצרי חשמל, ריהוט ועוד.

אבל אנו מתפתים תמיד לדבר אל לקוחות המתחרים, לקרוץ להם תוך כדי שאנו מדברים עם לקוחותינו, למדוד את כמות הלקוחות החדשים והגידולים ולהקדיש את המינימום הנדרש ללקוחות הקיימים שלנו, כי הם כבר שלנו ומחסום ההחלפה הינו גדול. ופעם בכמה שנים, בדיוק כמו בבחירות, אנו מתפנים לדבר אליהם. לפעמים מעט מידי ומאוחר מידי ולפעמים אנו מצליחים להציל את הקשר איתו.

העידן המודרני גם הביא לנו כלים נוספים, וכבר כתבתי על זה בעבר, להפוך את הלקוחות הנאמנים שלנו, המנסים להצדיק את החלטתם, לשגרירי המותג. כמו אצל ביבי, אוהדיו כבר מעלים על נס את ברק וליברמן וכל מתנגד או מתלבט לדרך הפעולה במשט, נסקל באבנים מסוגים שונים.

הבאת לקוח חדש למקום בו אני נמצא, מחזקת אצלי את הנאמנות ואת המחויבות להחלטה שלי והופכת אותי אוהד עיוור עוד יותר למותג. אפילו בצורה פרדוכסלית, לעיתים, היכולת שלי לשכנע אחרים לקחת את אותו המותג, עוזרת לי להרגיע את הספקות שאני חש בלבי. הרי אם עוד אנשים בחרו - סימן שאני צודק.

על רקע כל אלו, ברורה המהומה סביב דבריו של יאיר לפיד. דמות כל כך נערצת ומקובלת, הטוענת בעדינות כי המדינה זקוקה למבוגר אחראי, היא קריאת תגר מהותית על נכונות ההחלטה שביצעתי בעבר. ואנחנו הרי לא אוהבים לחשוב שטעינו, שיצאנו פראיירים.

אם הלקוחות החדשים מהווים במקרה הטוב 10% מלקוחותינו בכל שנה, מדוע, איך ולמה אנו מקדישים לנאמנים וללקוחות הטובים שלנו פחות משליש מתקציב השיווק במקרה הטוב? כמו בכל מערכת יחסים, הזמן עושה את שלו ומול הדיסוננס, המשחק לטובתנו, עומדת השחיקה הידועה לטוב המתחננת לבן הזוג: רגש אותי מחדש. ואנחנו, כמו ביחסים בדרך כלל, מתקשים לעמוד בציפיות הללו ומקבלים כמובן מאליו את המחויבות הצרכנית ורצים הלאה.

בעולם החדש, שימור הקיים הוא לעיתים יותר משמעותי מהמרוץ קדימה. שימור נכון של הקיים יביא מעצמו את ההתקדמות באמצעות הלקוחות הנאמנים שלנו ואנו נוכל לשבת מהצד ולהסתכל בהנאה גדולה, כאשר לא מדובר במשטים ובתורכים, כיצד אחרים עושים בשבילנו את העבודה.

נדיבות היא הרולקס החדש


אם אנשים יחלקו מקלחות עם אנשים אחרים ויעשו קבוצות מקלחת, יחסכו הרבה מים והעולם יהפוך מקום הרבה יותר טוב לחיות בו, טוען הדאודורנט "אקס" בקמפיין בקנדה ומזמין את לקוחותיו לפתוח קבוצות מקלחת משותפת בפייסבוק עם אפליקציה מיוחדת העוקבת אחר הצלת כדור הארץ כתוצאה מאורגיית המקלחות. לא זה לא צחוק. 15,000 קבוצות כבר נפתחו בכמה חודשים. "פרוקטר אנד גמבל" השיקה אתר בשם "עתיד ידידותי" ובו היא מציעה טיפים לניהול משק הבית בצורה ידידותית לסביבה ו"פפסי" מפזרת מכונות ואנדינג מאשין למיחזור המעניקות נקודות למתנות על מיחזור פחיות ובקבוקים.
אלו רק 3 דוגמאות מתוך עשרות רבות של מותגים בעולם המתחברים עתה במהירות ובעוצמה למגמת הנתינה. הטירוף האוחז את המותגים בניסיון להיות ידידותיים לסביבה ולחברה מתחיל לאחוז גם בהוליווד המצטרפת אליו בסרט האחרון של סנדרה בולוק עליו היא זכתה באוסקר. "הזדמנות שנייה" המגולל את סיפורו של שחקן פוטובול שחור המאומץ על ידי משפחת עשירים ומגודל להצלחה על המגרשים וכמובן למקור גאווה למשפחה הלבנה והבורגנית. הנתינה, ליחיד ולחברה, הופכת להיות הסטאטוס החדש, כך נראה, והיא מתחילה להיות דומה לנהיגה במרצדס או לענידת שעון ברייטינג. חובת הוכחה של השתייכות למעמד העליון.
כל אלו מתחברים למאמר האחרון של האתר "טרנדוואצ'ינג" הסוקר מגמות שיווקיות בעולם. על אף שבעבר צריכת מוצרי יוקרה נחשבה כמדד להצלחה, החברה הצרכנית הבוגרת מבינה כעת שישנם סטאטוסים אחרים שזוכים להערכה וכבוד והם באים מתחומים של ערכים סביבתיים, נדיבות ועוד, כותב האתר. סמלי הסטאטוס הישנים שלנו, מכוניות היוקרה, השעונים ושמות המותגים המפוצצים כמו "לואי ויטון" ואחרים עוברים למדינות העולם החדש כמו רוסיה, סין, הודו ועוד, שם הם זוכים לגידולים מטורפים ולהפיכתם לדת של המתעשרים החדשים, בעוד אנו בעולם המודרני מחפשים סמלים חדשים שיגדירו אותנו ואת שייכותנו. ואולי הכל הוא בכלל מלחמת הכסף הישן בכסף החדש?
בכלל, שיוך קבוצתי נמצא בבעיה. האינדיבידואליות הופכת דת חדשה ואנשים מחפשים חוויות ייחודיות להם. הבעלות היא הדרך הישנה ליצירת סטאטוס והנדיבות הופכת לשם חדש ליוקרה. הנדיבות והנתינה מאפשרת לנו לייצר עצמנו חוויות וסיפורים שיגדירו אותנו ואת ההשתייכות שלנו לקבוצה הנכונה בחברה לפני כשבועיים, ביום הסטודנט, הציבה "דורקס" קונדום שקוף ענק, ושילמה 100 שקל לארגון וולונטרי לטובת נפגעי האיידס על כל סטודנט שהתפשט והסכים להיכנס לתוכו כשבגדיו התחתונים עליו. כך שנדיבות יכולה להיות לפעמים גם סקסית, פרועה ומשעשעת. ולשרת אינטרסים מסחריים ופרסומים קונבנציונאליים.
הסטטוספירה החדשה, מרחב הסטאטוסים בהם מעוניינים הצרכנים, משתנה. הטכנולוגיה ומגמות שונות אחרות, גורמות לה להיות כרגע מאוד רגישה. גדול יותר, חזק יותר ויקר יותר, הולך ומדבר פחות ופחות אל העולם המערבי בעוד שבמזרח ההפך. בכניסה ל"פלזה 66", הקניון היוקרתי בשנחאי , הוצבה השבוע תפאורת ענק: תיק של "דיור", עשוי כולו ממנורות בוהקות, בגובה 3 קומות המברך את באי "האקספו" ואת תושבי העיר. מרגש. רבים מהם באו להצטלם לידו ולהעלות, כמובן, את התמונה לרשת. המגמה הזו משרתת היטב גם את המהפכה הטכנולוגית שכתוצאה ממנה אנו מרבים לספר לעולם על מעשינו וחוויותינו, אם באמצעות הסטאטוס שלנו ברשת ואם באמצעות שיתוף הקורות אותנו ברשת החברתית.
סטאטוס הנתינה והעשייה מספק לנו חוויות חדשות לחלוק ולקבל עליהן תגמול באמצעות תשומת לב ו"לייקים" רבים והבולטות הזו לא מושגת כיום במרחב הוירטואלי באמצעות ענידת שעוני "רולקס" למשל. הנתינה והשמירה על כדור הארץ החלה, כמובן, מקומץ משוגעים לעניין, שהסטאטוס לא ממש עניין אותם. החברה המערבית הפכה את את הערכים האלו לטרנד, וזה נובע פחות ופחות ממניעים טהורים ויותר ממניעי מיתוג עצמי של אנשים ומותגים המתחברים לדבר הנכון. הפעם הצליח לנו שמהלך פרסומי יועיל גם באמת לסביבה ולא רק לכיסם של היצרנים ובכך הטרנד הזה, למרות היותו צבוע קצת, מבורך.

המסע בשנחאי



שנחאי חוגגת. האקספו מציץ מכל פינה בעיר ואי אפשר להימלט מהעטיפה המושלמת כמעט, שבה נעטף האירוע. העיר נקייה בצורה קיצונית, האורות בוהקים, הרחובות מקושטים ואלפי מתנדבים עומדים בפינות הרחובות בשביל לגמגם לך באנגלית רצוצה טיפונת עזרה.

גם בעיית המוניות הידועה לשמצה, בה האפשרות היחידה לתקשר עם הנהג היא באמצעות פתקים מוכנים מראש מהמלון, כתובים בסינית, כמעט נפתרה. קו חם מהסלולארי של נהג המונית מוביל למרכז תרגום מיוחד ובכל בעיה, הטלפנית תשמח לגשר בינך לבין הנהג ולהציל אותך מחוסר התקשורת. אני חייב להודות שאני לא מת על שנחאי. מעט מאוד סין יש בה והרבה מאוד סיניות שרוצות להיות לבנות עם עיניים עגולות.

בתוך מספר שנים אמורה להיות סין, השוק הגדול ביותר עבור קוקה-קולה העולמית, אומר נשיא קוקה-קולה סין במסיבת עיתונאים מיוחדת לפתיחת הביתן של החברה באקספו העולמי בשנחאי. לכן בחרה החברה להשקיע משמעותית בחסות על היריד ואף לפתוח בו מרכז מבקרים, ביתן מיוחד, בו עוברים המבקרים מסע לתוך מכונת השמחה הזכורה לטוב מסרט הפרסום הייחודי מלפני כשנתיים. בקוקה-קולה לקחו את הסרט הקצר, והפכו אותה לסיפור אגדה ארוך המספר על האושר הגלום בבקבוק ובמשקה.

בסינית זה נשמע טבעי יותר מאחר והשם קוקה-קולה הוא טיפה שונה וכולל בסינית את המילה אושר. ההבטחה נמצאת שם, בשם המשקה עצמו, שבקבוק קטן ממנו מקבלים בתום הביקור ואם מנענעים אותו חזק הוא מתמלא בשכבת קרח דקה שהופכת אותו לברד מדליק במיוחד. הביתן של קוקה –קולה העולמית בתערוכת האקספו בשנחאי מבטיח הפתעה גדולה למבקר הישראלי. על קיר הכניסה של הביתן מתנוססת הכותרת קוקה-קולה בעברית, באותיות ענק, שווה לגודל לוגו המותג בסינית. בנסיון לברר מדוע ולמה, התקבלה התשובה כי בעיני המעצב הגרפי פשוט מצאה חן השפה שלנו ונראתה לו יפה. אפילו מנהלת יח"צ של החברה לא ממש הבינה מה השפה הזו אבל הצורה מצאה חן בעיניה. על הבקבוק האלקטרוני הענק בכניסה לתערוכה עוברת מידי פעם הכותרת בעברית גם כן. כבוד!!

קוקה-קולה היא לא היחידה. לצד מדינות העולם שהתכנסו ובאו להציג באקספו, חברות מסחריות נוספות מקרב נותני החסות מציגות למבקרים הסינים את חזונם לעולם טוב יותר. סיסקו, חברת הטכנולוגיה, בחרה להקים ביתן ובו סרט חוויתי במיוחד, המציג את העולם בעוד עשור. כולנו מחוברים כל הזמן לכל מיני מוקדים, קירות תקשורת ומסכי ענק ואפילו ההליכה לשירותים היא פעולה של העברת מידע ובייטים בצורה חשמלית. סיסקו, טוענים שצריך להתרגש לקראת העתיד הזה, שבו מהקיר בסלון שלנו נתארח במרפסת של חברים בוונציה ואותי זה מכניס לדיכאון קטן.בביתן של ג'נרל-מוטורוס, אנחנו מעין רובוטים מתוחכמים ורגישים כבר בעוד עשור וחצי, שבבעלותם מכוניות מאצ'בוקס מצחיקות המטפסות על המגדלים העצומים, בהם אנו חיים וחונות ביציאה מהסלון. הכול כמובן ללא מגע יד אדם, אלא באמצעות חיישנים. סקס במושב האחורי לא עושים יותר במכוניות, מאחר והן צריכות להתאים למרפסת הקטנה ובסוף המופע הן פורצות מהקיר לתוך האולם ורוקדות ריקוד רובוטים חביב עם רקדניות ותאורה תואמת.

בכלל, הביקור באקספו בשנחאי הוא מסע מעניין. מרבית הביתנים סובלים מהמחלה של העולם המודרני. עטיפה מדהימה, טכנולוגיה מסחררת, אבל תוכן פנימי מאוד רדוד ובעייתי, שלא לדבר על איכות המוצרים עצמם. הביתן של יוון למשל מוכר אושר, עושר, שקט והצלחה בגן עדן לבן. בשנחאי לא שמעו על המהומות באתונה.

אדריכלות מהממת יש לחלק לא קטן מהביתנים, באמת מפגן של כישרון עיצובי, שבמרבית הפעמים עומד בפני עצמו ולא קשור לרעיון אותו הוא אמור לייצג ובמרבית הביתנים יש שימוש בטכנולוגיות המתקדמות ביותר להעברת סיפורים מקוצרים על נפלאות המדינה המארחת את הביתן. נפלאות המולטימדיה קפצו בתערוכה הזו מדרגה בגדול, אבל הנשמה והריגוש, לטעמי, נפגעו. לכן אולי צריך להצדיע לשוויץ שבנתה את הביתן שלה כטיול ברכבל מיוחד בו אתה נוסע בשקט בתוך הר עצום של צמחייה ושומע את הפעמונים של הפרות השוויצריות. וזהו. בלי מילים. פשוט גאוני.
מזמין אתכם לראות עוד תמונות ורשמים בעמוד הפייסבוק החדש שלנו

הנשר נחת


השימוש בחיבור צרכנים למותגים באמצעות העלאת תמונות צרכנים על אריזות המותג, הוא כבר דבר שבשגרה. הרעיון שכבר שימש בהצלחה בקמפיין הידוע של "דנונה" ועשה קפיצת מדרגה נוספת בפרויקט של "קוקה קולה", משקף את הרצון של הצרכן להתפרסם ואת הצורך שלנו בעולם המותגים, לקשור רגשית צרכנים למותג. אבל "אמריקאן איגל" מותג האופנה האמריקאי, הלך עם זה צעד נוסף עכשיו עם פתיחת החנות החדשה שלו בטיימס סקוור.
במקביל לפתיחת החנות, שכר המותג את שלט הפרסום האלקטרוני הענק של טיימס סקוור והפעיל מבצע קידום מכירות מדליק: קנית מוצרים? מגיע לך 15 שניות של תהילה. בסיום הרכישה אתה מוזמן להצטלם איתם ליד קיר ממותג מיוחד ותוך מספר דקות עולה התמונה שלך מדגמן את בגדי המותג על הקיר הענק ל-15 שניות.
המבצע הזה עשה נפלאות כמובן ועודד תיירים ומבקרים לרכוש ולרכוש יותר. כמובן שלאחר הקנייה והתצלום הקונה רץ החוצה לצפות בהופעתו ההיסטורית על השלט הענק , מצלם אותה ומעלה את התמונה לכל הרשתות החברתיות שבהן הוא חבר ומשם היא מופצת לכל חבריו ומכריו באשר הם.
ופה מגיע כבר השלב השלישי בשרשרת: הצרכן שהשקיע את כספו ברכישת הבגדים, קיבל תהילה והפך בעצם לדוגמן הבית ולממליץ על המותג אומר, ללא מילים: חברים, אני אוהב את "אמריקאן איגל" וזה המותג שמתאים לי וכנראה שגם לכם, אם אתם חברים שלי.
הקמפיין הזה מזכיר לי קמפיין נוסף של מקדונלדס, שהתרחש בשנה שעברה בכיכר פיקדלי שבלונדון. שם, על השלט האלקטרוני הגדול, הופיעו בחסות המותג אלמנטים שונים איתם יכולת להצטלם ולייצר תמונות משעשעות. אם עמדת בזווית מסוימת של הכיכר יכולת להצטלם מחזיק מטריה על השלט, נוגח בכדורגל וכך הלאה. וגם פה, ההצלחה הגדולה, מלבד כמובן השעשוע האישי שלך, הייתה הפצה מאסיבית של תמונותיך עם לוגו מקדונלד בכל רחבי המדיה החברתית, מחייך ומרוצה כאילו רק סיימת הרגע לאכול במסעדה עם 3 כוכבים במישלן.
גם רשת האופנה היפנית "יוניקלו" , המנסה כעת לכבוש את ארה"ב, עשתה שימוש דומה בצרכנים כשהציעה לקונים אצלה בחנויות, להצטלם בפינת הצילום בחנות עם דגמים שונים של החברה ותמונות אלו עלו לרשת ושימשו כקטלוג האינטרנטי של החברה, תוך שכמובן הדוגמנים שמחים לעזור ולהפיץ את הקטלוג לכל מכריהם, שוב, באמצעות הרשת החברתית.
כל המקרים הללו, משלבים מספר עקרונות של השיווק החדש. מצד אחד, קידום מכירות ואירוע שטח וחיבור רגשי. מהצד השני, וזה שווה הרבה כסף בעולם החדש, השימוש בצילום החוויה על ידי הצרכן והפיכתו למפרסם את המותג והמסרים שלו באמצעות המדיות החברתיות לכל חבריו, בתוספת סוג של המלצה. וזה מה שנקרא "מפה לאוזן".
ואולי עוד כלל אחד נוסף שניתן ללמוד מזה: "פייס בוק" הוא לא כלי פרסומי בזכות עצמו אלא אמצעי להפצה. המשחק הוא לא לגרום לאנשים לעשות "לייק" לתחרויות מטופשות בדפי המעריצים של המותג אלא לייצר אירועים חיצוניים בהשתתפות הצרכנים שיוצרים זיכרון חיובי של הצרכן ומשתמשים ברשת החברתית כרשת הפצה לתמונות ולמסרים הפרסומיים, אותם הצרכן מדגמן בעבורנו.
הצרכן הולך והופך לדוגמן הבית של המותגים שלו והמדיה מפיצה את בשורת המותג לחברים ולמכרים שלו. בעוד רגע אחד כבר לא יהיה לנו צורך ומשמעות לשימוש בדוגמנים בתשלום שעושים שימוש במדיות בתשלום להפצת הרעיונות של המותגים. מי שלא יידע להפוך את צרכניו לדוגמניו ואת הרשתות שלהם לערוצי השיווק שלו, פשוט ייעלם מהעולם.
ועוד משהו קטן- בשבוע האחרון פתחנו עמוד בפייסבוק המעדכן על פעיליות שלנו ובעיקר על case studies מעניינים וחדשניים מהעולם. מזמין אתכם להצטרף כאן

בואו בואו!

זו מהצופים, היא גם בליינית שכותבת בלילה בלוג אופנה ויוצאת עם חברים לפסטיבל בומבמלה ויש לה פייס-בוק שהיא מחוברת אליו, אבל היא רואה במקביל טלוויזיה וגם גולשת בכמה אתרים בו זמנית תוך שהיא מוציאה ציונים מעולים במבחנים וחולמת לפתוח עסק משלה בעוד שנה. המולטי-טסקינג שהרבנו לדבר עליו בהקשר לדרך צריכת המדיה של צעירים, הוא לא רק דרך שבה הם צורכים מדיה. לא להיות מוגדרים, לעשות הכל בו זמנית ולהיות חלק מהרבה עולמות בעת ובעונה אחת, הוא סימן ההיכר של הדור החדש: דור הפייס-בוק. בשבוע הבא, בועידת האינטרנט של דה-מרקר, אנסה להציג לכם כמה מהמסקנות האחרונות בתחום השיווק הדיגיטלי לבני הנוער. במסלול השיווק הדיגיטלי אציג לכם, יחד עם 6 בני נוער מובילים, מסקנות ולקחים כיצד לעבוד בשיווק הדיגיטלי מולם. בחודשים האחרונים אספנו, ראיינו ובדקנו עשרות רבות של בני נוער, במטרה לנסות ולפצח את היחס האמיתי שלהם לתחום האינטרנט ולהתנהגות של מותגים באינטרנט. האם באמת עובד עליהם הניסיון שלנו לייצר באאז באמצעות בני נוער בתשלום שאומרים להם לקנות מוצר כלשהוא? האם הם באמת משתכנעים מתחרויות ה "לייק" בפייס-בוק שמצוות עליהם לתייג תמונות ומותגים? ומה בעצם מהווה עבורם הפייס-בוק באמת? רשת חברתית? כלי תקשורת? מחליף לחיים האמיתיים? דור הפייס-בוק לא רואה ברשת את עיקר חייו. זה בשבילו כמו משחת שיניים. כמו לשתות. כמו לאכול. זו פעולה טבעית לחלוטין שהיא חלק אינטגראלי מאורח חייו. ציטוט או שיתוף או תמונה שעולה לרשת, או סתם דיווח לאן הלכנו ומתי, הן פעולות רגילות שלא מיוחסת להן חשיבות מיוחדת. הרשת היא לא נושא עבורם, היא כלי בסיסי כפי שיש טלפון או אוטו שמעביר אותך ממקום למקום. שישה בני נוער יהיו על הבמה. כל אחד מהם שונה מחברו. כל אחד מהם מייצג קבוצת נוער אחרת עם הרגלים אחרים. והשישה הללו הם רק חלק קטן ממייצגי קבוצות וגם הם רק במגזר החילוני שמהווה כזכור רק 50% מאיתנו והולך וקטן בהתמדה. אז מה זה אומר? שאנו טועים. אין נוער אחד ובטח שאין פייס-בוק אחד או התנהגות רשתית אחת. השוני והביזוריות בקרב בני נוער גדולים מאי פעם ומבלבלים מאוד, בבואנו לנסות ולייצר שיווק מאסתי. זה צריך לעבור טרנספורמציה ברורה לפעילות אחד על אחד מאוד מאוד מדויקת. האמירה "פייס-בוק ישנה את הפרסום" היא כללית מידי. הנוער לא השתנה הרבה בתחומי העניין שלו ובהרגלי צריכת המוצרים. הדרך לדבר איתו נהייתה אחרת. אבל לדבר, אצלם, משמע להעביר אינפורמציה. להשפיע, זו כבר שאלה אחרת. בשביל להשפיע עליו אנו צריכים להביא משהו יותר עמוק ויותר משמעותי מלעשות להם קשקושים בפייס-בוק. אנחנו צריכים להיות משמעותיים עבורם ובעלי ערך, מוסיפי ערך. אתם מפספסים, יגידו לנו בני הנוער שיהיו על הבמה. אתם חושבים בקופסאות ששייכות לעבר. פייס-בוק הוא בסך הכל מדיום תקשורת. הבעיה היא התכנים שאתם מביאים לנו פנימה, הם ממש בדיחה. ושוב, גם כאן חוזרת השאלה הבסיסית אל השולחן: האם אנחנו, המבוגרים, יכולים לייצר עבורם פעילות אמיתית, או שההתחזות הזו למביני צעירים של כל מיני חברות ומומחים היא התחזות שרלטנית לחלוטין? אם אנחנו רוצים לייצר פעילויות לנוער, הגיע הזמן להפוך אותם לפרסומאים ולתת להם את הכלים לפתח עבורם את הקמפיינים. הנוער מאמין שהוא יודע איך למכור לעצמו מותגים ומוצרים. הוא מחפש אתכם, המשווקים, בכדי שתתנו לו את ההזדמנות להפוך לפרסומאים שלכם. הפרסום החדש הוא יותר אינפורמטיבי מחד ונותן ערך מאידך. הם מאמינים שמגיע להם יותר בעבור הכסף שהם מבזבזים אצלנו. הפאנל הזה הולך להיות הזדמנות חד פעמית, לשמוע מפי הסוס את מה שהוא חושב עלינו. אשמח לראות אתכם באולם.ולסיום, טיזר קטן: הסדרה סאות'פארק, בהומור האופייני לה, מציגה תמונת אמת על הפייסבוק והמקום שאנחנו נותנים לו בחיינו. הנה שתי דקות מהפרק. תיהנו!