סליחה

החגים הם זמן מעולה לחשבון נפש. בטח כאשר יום כיפור בפתח ואנו מתענים תחת הסגר הגדול הקורה מסביב. השבוע פרסם עיתון "הארץ" כתבה מדהימה ובה סקירה של הדו"ח האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, דו"ח שבחן את מצב המסורת במדינת ישראל.


הכותרת הייתה מעודדת: 40% מתושביה היהודים של המדינה חילונים. אבל כאשר העמקת לקרוא את הכתבה, התגלו לאט לאט נתונים מאלפים על רמת החילוניות של הישראלי; 58% מהאוכלוסייה היהודית הם מסורתיים או דתיים בצורה כזו או אחרת. מתוך 42% הנותרים, מתברר כי רבע מהם צם ביום כיפור, רבע מהם אוכל כשר לפסח, 10% מהם אוכלים כשר באופן קבוע, שליש מהם מדליק נרות שבת ועוד.


זאת אומרת, בחשבון פשוט, מתוך 42% הנותרים מקפידים בצורה כזו או אחרת על ערכים מסורתיים מסוימים כשליש מאותה קבוצת מיעוט, מה שהופך את החילונים הכופרים לקבוצת מיעוט של 30% בעם בלבד.


אם ניתן עוד מבט בנתונים ונזכור שמרבית העלייה הרוסית היא עלייה חילונית לחלוטין, הרי שניתן להניח כי הישראלי החדש, הצבר החילוני, מהווה פחות מ-20% מתושבי מדינת ישראל.


בבועה התל-אביבית, המרכיבה את מרבית מהמשווקים והפרסומאים הישראלים, גם אם הם גרים בשוהם, לא כל כך ברורה כנראה התמונה הזו. אם 70% שמרנים ומסורתיים, הרי חלק גדול מהקמפיינים שאנו רואים או מייצרים, לא רלוונטיים לחלוטין. לא הסקס, לא הריגוש, לא האופנתיות המדויקת ולא הסטייל.


נכון, אין צורך להיות מופתעים. מבט מעבר ים מגלה את המהפך השמרני שעוברת אמריקה, את המהפך המוסלמי שעוברת טורקיה ועוד אי אלו תופעות דומות. ומי אנחנו בכלל שנהיה כל כך מיוחדים שלא להדבק באותה שמרנות?


אבל כל זה היה בסדר גמור אם היינו מוכנים להציץ בראי ולהתחבר אל העם, לייצר מהלכים שיווקיים בעלי ערך, מסורת, צנעה וחיבור לערכים החדשים המובילים את עם ישראל. אבל אנחנו כולנו פרסומאים תל אביביים, מעדיפים לעצום עיניים ולהמשיך לחלום בהקיץ ולהסתמך על קבוצות מיקוד שמעולם לא חצו את גבול רעננה.


גם האמונה כי האזרח הממוצע רוצה לחיות כמו התל-אביבי המצוי, להתלבש כמוהו ולהשתמש בנו כמודל לחיקוי, מתנפצת כאן על בסיס הנתונים. המודל לחיקוי, הוא בית אבא או סבא או המסורת היפה של העם היהודי והחולצה הלבנה בקידוש של יום שישי או שילוב מוזר של מסורת וקדמה, מודרניות ושמרנות.


אולי הגיע הזמן לבקש סליחה מעם ישראל, מהלקוחות שלנו ומעצמנו. סליחה שאנו עוצמים עיניים ולא רואים לאן הולך העם וממשיכים לדבר ולפרסם לקבוצות מיעוט שהופכות חסרות השפעה בחברה הישראלית. אולי הגיע הזמן להישיר מבט למראה, להודות בטעות ולהתחיל לדבר בשפת העם המחפש חוויה מאוד משפחתית, מוגנת וחמה, המתעדת את הנוסטלגיה לאותנטיות יהודית, על פי נוסח מדינת המוצא של משפחתנו לארץ קיבוץ הגלויות הזו, ישראל.


סליחה. סליחה כי חטאנו ביהירות אופיינית לחשוב שמה שאנחנו הוא מה שכולם רוצים להיות. שהפרסום אכן יכול ליצור גיבורי תרבות וסגנון חיים חדש. ואולי צריך להבין כי פרסום טוב, משקף גיבורי תרבות מציאותיים ותרבות אותנטית ולהתחיל לעשות כאן פרסום ישראלי מקורי. מציאותי.