יום חמישי, 28 במאי 2009

המכירות פורחות במיתון

המיתון נעצר, הכריזה הכותרת של "דה מרקר" בשבוע שעבר. אחרי יותר מחצי שנה של כותרות המכריזות על קץ העולם זה בהחלט שינוי מרענן. ושוב, הכותרת הזו כמו קודמותיה לא קשורה לשום מציאות ממשית אלא לגלים פסיכולוגיים שהתקשורת מלבה.

המיתון שכביכול נעצר עשה טוב , בארה"ב לפחות, לחלק מהמותגים – כך על פי מחקר חדש שריכז את תוצאות הרבעון הראשון והתפרסם בשבוע שעבר: המכירות של אריזות אוכל ביתי עלו ב- 6%. אנשים אמנם מקצצים בתקציב אחזקת הבית, ודוחים את קניית המכונית החדשה, אבל הם עדיין מוכנים להוציא כסף על אותם מותגים שהופכים את החיים בבית ליותר נוחים. הרווחים של "הרשי", יצרנית הממתקים השנייה בגודלה בארה"ב, עלו ברבעון - 20%. Kraft Foods, (חברת מזון ביתי קפוא ושאר מוצרים), דיווחה על עלייה של שתי ספרות במכירות ארוחת "מקרוני וגבינה", אחד ממוצריה הבולטים לשוק הביתי.

המיתון מסתבר, גם מועיל לאהבה, מכירות הקונדומים עלו בשלושת החודשים האחרונים ביותר מ 5% ואתר ההיכרויות Match.com, דיווח על מספר שיא בהצטרפויות מזה 7 שנים. אבל המיתון גם מכביד על הבטן: ישנה עלייה של 11.5 אחוז בקניית חומרים משלשלים ותרופות נגד צרבת הראו עלייה של 8% במכירות.

צרכנים שמחפשים מבצעים הקפיצו את המכירות ברשתות זולות כמו wall mart, ו- dollar tree"" נכנסה בפעם הראשונה לרשימת 500 החברות הרווחיות. מספר ערוגות הירקות הביתיות צפוי לקפוץ ב- 40% השנה ביחס לשנתיים האחרונות, משום שהמכירות של זרעים של אפונה ירוקה, מלפפונים, עגבניות דלעת וחסה עלו ב- 30%.

גם בארץ אנו רואים חוסר עקביות בעליה או בירידה של המכירות במותגים וקטגוריות בשוק. המהומה הפסיכולוגית הקצינה תהליכים וחשפה פגמים וחולשות של מותגים אבל מותגים חזקים שהמשיכו להשקיע ופעלו כרגיל כמעט ולא נפגעו. ללא ספק, המכירות דרשו מאמץ ייתר. בסיכום הרבעון הנפגעים העיקריים הם מותגים שהיו בעלי ליקויים בסיסיים או טיעוני מכירה לא רלוונטיים או חוסר צורך אמיתי, וזאת כמובן בנטרול שווקי המותרות והיוקרה שנפגעו כתוצאה ממגמה אמיתית הקוראת להקטנת הצריכה המיותרת ושהתעצמה באמת בזכות הצונאמי הפסיכו כלכלי.

תחום אחר שפורח בזכות ההיסטריה הוא המכירה הישירה והשיווק הרשתי או הרב שכבתי. האבטלה ו-או החשש ממנה מביאים עובדים רבים לחפש אחרי דרכי השתכרות אלטרנטיביים ולנצל את מערך הקשרים החברתי אותו פיתחו לאורך השנים. מהצד השני הצרכן מחפש אלטרנטיבות לרכישה בערוצים היקרים והמוכרים והקנייה הישירה, שתומכת בנוסף גם בחברים ומכרים, היא פתרון מעניין. 50% מהעוסקים בשיווק הישיר נמצאים בגילאי 35-50, הגילאים בהם הכה גל הפיטורים בשיא עוצמתו. הרשתות החברתיות האינטרנטיות עוד לא ממש בתוך המשחק וביום שבו דור הפייס בוק יאלץ להצטרף למעגל יהפכו הכלים האינטרנטיים של הרשתות החברתיות למנוף מכירתי שיאיים באמת על חנויות האוף ליין וימשיך את העלייה הניכרת בנתח של המכירות הישירות בקטגוריות רלוונטיות ואולי אף יכניס למעגל קטגוריות חדשות.

אז מה למדנו ברבעון הראשון? המשבר מעצים כשלים קיימים במותגים ובקטגוריות. הוא לא פוגע בטובים. הוא פרוז'קטור עצום מימדים המאיר ומעיר לחיים כל חצ'קון וכשל מיתוגי. הצרכנים מחפשים סיבות אמיתיות יותר מבעבר לרכוש מוצרים , ומותגים צריכים לספק סיבת צריכה לוגית לפני השיחה הרגשית. ואפילו ההנחה לא מועילה תמיד, ובשביל למכור מוצר יקר יותר צריך פשוט לספק סיבה טובה יותר.
בקיצור, גם בשיווק, המשבר הוא בסך הכול צונאמי פסיכולוגי , אבל מכונן. הוא העצים את הכשלים הבסיסיים בתפיסת השיווק המיושנת בה מתנהלות חברות ומותגים רבים. ואולי בסוף מרע ייצא טוב וההכרח ייאלץ את החברות לשנות את השיח השיווקי ולעדכן אותו למציאות הצרכנית החדשה. להביא לשולחן הדיון עם הצרכן סיבות אמיתיות לצריכה ודיאלוג אמיתי, לא חרטה. דיאלוג שיבנה מותגים חזקים יותר ואמיתיים יותר, לעתיד שלפנינו.

יום חמישי, 21 במאי 2009

אינטראקטיב ז"ל

באתרי האינטרנט הישראליים ההאטה לא ניכרת. תוצאות הרבעון מוכיחות כי המדיה היחידה שלא נפגעה הייתה האינטרנט. הביקוש גדול מההיצע והמחירים עולים ויעלו עוד, אומרים באתרים המובילים. במקביל בכדי לייעל את ההפקה הכריזו האתרים כי הם הולכים , כמו בעולם, לקראת האחדה של גודל הבאנר. לא יהיה עוד צורך לעשות "התאמות" לכל אתר ואתר. יפה, יפה מאוד. השתכללנו.
אבל הפריחה הזו דומה לשמש ביום חורף. היא משכרת ומשקרת. עוד מעט יבואו העננים ויעיבו על השמחה המוקדמת מידי. לא, זה לא שההאטה תגיע למדיום האינטרנטי. גם אין צפי כי הנדל"ן של האתרים יתרוקן. פשוט כמו בכל מוצר שלא מטופל נכון השיא יביא לסטגנציה שתביא לדעיכה מאוחרת יותר ובעיקר לדעיכת האטרקטיביות והאפקטיביות. עוד מדיום. ובמדינת טלוויזיה כמו שלנו, מדיום משלים.
האשם הוא לא טוויטר שגל הכתבות האוהדות בעיתונות הכריז עליו כעל הטרנד הבא. גם לא פייס בוק או פטנט אחר שיסחוף את המכורים לרגע ויעשה עוד צעיר מוכשר למיליארדר. השיווק הדיגיטלי הוא אומנות שטרם נחתה בישראל. כרגע, למרות היותנו מדינה דיגטלית מאוד, אנו בשלב ההתפתחות הראשוני ביותר, פרסום און ליין.
האשם הוא לא הקראייטיב ואפילו לא המגמה שהקצינה השנה ומחסלת את משרדי האינטראקטיב תוך שהיא הופכת אותם למחלקות ייצור של משרדי הפרסום. המהלך הזה הוא כלכלי ובסך הכל הכרה ראשונה כי פרסום און ליין הוא לא יותר מאשר עוד מדיום למסר הפרסומי, כמו שילוט חוצות או שלט אוטובוס. אלה אלה ואלה הם כרזות החולפות לרגע מול צרכן שלא מי יודע מה מתעניין ומנסות לעצור אותו ממסע ההתחמקות שלו.
הבעיה, כרגיל, היא הפער בין הנכון למצוי וכמובן שיטת התגמול. בכתבה שהייתה בויקאנד שעבר באחד העיתונים סיפר מנהל הקמפיין הדיגטלי של אובמה את הסיפור שלו. כן, זה היה הקמפיין הדיגיטלי המצליח בעולם. לא, לא היו שם באנרים וקליקים וחשיפות. היה שם סיפור אהבה בין אנשים ומועמד.
בהרצאה ששמעתי לא מכבר ניתח זאת נשיא אחד ממשרדי הפרסום הדיגטלי בעולם כך: הצרכן מחפש באינטרנט קשרים ותכנים. תכנים יוצרים קשרים. קשרים יוצרים מעורבות. מעורבות יוצרת רגש שיוצר נאמנות. הפרסום הדיגיטלי האמיתי עוסק ביצירת תכנים על פלטפורמות דיגטליות שיוצרות חיבור בין צרכנים לבין עצמם ובין צרכנים לבין מותגים.
בשפה פשוטה השיווק הדיגטלי לא מאמין באתרי חברות, לא מאמין שבאנרים פרסומיים יכולים לייצר תדמית או שינוי התנהגות או תפיסה. הוא מאמין כי עתיד השיווק הדיגטלי הוא ביצירת תוכן, חלקו תוכן שיווקי וחלקו תוכן נקי המעניין את צרכני המותג, ועוסק בסיבות ובמניעי הצריכה של המותג ותוך הפעלת הצרכנים על בסיס אותו התוכן או על בסיס מעורבות ושיתוף, יווצר שינוי תפיסה והתנהגות. תוסיפו לזה את השיווק מפה לאוזן ואת השיווק הויראלי, ואת מועדוני הלקוחות בגרסה חדשה וכל אלו הופכים את השיווק הדיגטלי לסוג של
CRM
פרסומי שלא בהכרח נראה כמו חברות במועדון הנוסע המתמיד ולא מתגמל בנקודות אבל שואף לקשר קבוע ומתמשך.
נשמע הגיוני. הרי היתרון באינטרנט הוא היכולת לדיאלוג. אז למה בעצם משרדי הפרסום האינטראקטיביים, שאומנם הם קרובים להיות ז"ל, לא הגיעו לשם?שוב התשובה טמונה בשיטת התגמול. הרכב ההכנסות של אותו משרד דיגטלי שפגשתי הוא 80% ריטיינרים ו 20% עמלות. הטיפול שלהם במותגים מבוסס על התקשרות ארוכת טווח ותשלום קבוע עבור עבודה וקראייטיב ותוכנה ולא מגיע מעמלות של אתרי אינטרנט. אבל מהצד השני הוא כבר לא מורכב מילדי אינטרנט מבריקים אלא מאנשי שיווק ומערכות יחסים ויוצרי תכנים וכותבים. השיווק הדיגיטלי הוא אסטרטגיה הוא לא עוד מדיום שמתרגם קראייטיב כזה או אחר של קמפיין לשפת הבאנר. את זה הם השאירו למשרדי הפרסום שבסך הכל הרחיבו את מחלקות המדיה שלהם והוסיפו לזו שעוסקת בפרסום חוצות גם פרסום חוצות און ליין. באנרים.

יום רביעי, 13 במאי 2009

קפיטליזם קומוניסטי

"הסינים רק מעתיקים, הם לא יודעים ליצור לבד", היא אחת הטענות הנפוצות ביחס לסיכוי של סין לנצח אותנו ולייצר מעצמה מובילה. הטענה הזו הופכת לסימן שאלה גדול כאשר יוצאים מסין הצרכנית לעבר רובעי האמנות שקמו בבייג'ין ובשנחאי לסיור מרתק בגלריות ובמוזיאונים לאמנות מודרנית שקובצו יחד באזורים מיוחדים.
כמו בכל דבר בסין לא ניתן לחשוב כי יד המקרה יצרה את "דסנטה 798" בבייג'ין, רובע שהוקם על חורבות מפעלים תעשייתים, לייצור נשק כנראה ופרוס על איזור בגודל נווה צדק. האנגרים ענקיים שחולקו לגלריות קטנות, מוזיאונים, חללי תצוגה וסטודיויים לאמנות וביינהם בתי קפה וחנויות קטנות. הסיור, חלל אחר חלל, גרם לי לתדהמה שהלכה והתגברה ככל שעברו השעות.
מזמן, אבל באמת מזמן, לא ראיתי אמנות מודרנית טובה כל כך. לא בביאנלה באינסטמבול, גם לא בזו של ליברפול ואפילו לא בירידי האמנות של לונדון או ניו יורק. אמנות רעננה, מקורית, שעושה טוויסט חדש לאמנות בת זמננו ומכילה יכולות טכניות גבוהות במיוחד לצד אמירה רעננה הנמתחת ממחאה פוליטית מוסוות ועד מחאה על תרבות הצריכה המערבית השוטפת את סין. אמירות אלו לצד ראייה אסתטית יוצאת דופן ומקורות גרפיים הנובעים מהטיפוגרפיה המיוחדת של השפה הסינית הופכים את האמנים הסיניים לסחורה החמה ביותר בשוק האמנות בניו יורק של טרום המשבר הכלכלי.
גם בשנחאי, שם רוכזו הגלריות בשני מתחמים: אחד המוקדש יותר לפיסול והשני לציור וצילום החוויה חזרה על עצמה. פיסול מקורי, רענן, שלא ראיתי כמותו כבר שנים. המחירים כמובן כבר מערביים ואפילו חלק גדול מבעלי הגלריות. באחת מהמובילות שבהן אפילו מצאתי ישראלית צעירה בוגרת תלמה ילין שהגיעה לטייל, נשבתה בקסם ונשארה להביא לעולם את האמנות הסינית, במחירים מופרכים.
העיצוב הגרפי הסיני ועיצוב המוצר מתחיל לפרוח גם הוא. בתערוכה שהוקדשה לעליית כוחו של העיצוב הסיני, במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון בשנה שעברה, הציגו האוצרים תיזה שלמה שהציבה את העיצוב הסיני בחזית המקוריות של העשור הבא בעולם. ניצנים לזה אפשר לראות בחנויות כמו "שנחאי טנג" ואחרות המתחילות לפתח עיצוב אופנה מקורי סיני הנובע מהמקורות התרבותיים שנמחקו לחלוטין, אך גל רטרו העובר על שנחאי ומנסה להחזיר אותה לימי הזוהר של הקולניאליזם מעורר נשכחות ומביא חזרה את התרבות הסינית של תחילת המאה לתוך שולחן העבודה של המעצבים הצעירים.
במוזיאון המדע בשנחאי, קומפלקס עצום מימדים בנוסח מפלצות האדריכלות המודרנית הצורנית, מוקדש אגף שלם לעידוד הקראייטיביות. ילדי בתי הספר מחוייבים להגיע במאורגן למוזיאון ולעבור סדנאות ארוכות בפיתוח חשיבה קראיטיביית ויצירתית תוך שפינות שלמות מוקדשות לעיצוב תעשייתי ולימוד והתנסות בעיצור מוצר,. כל אלו כמובן לצד לימוד אינטנסיבי של טכנולוגיה חדשה ומדעי הטבע.
במטוס בדרך חזרה לבייג'ין יושבת לידי במקרה ארט דיירקטורית ממשרד פרסום מוביל בסין. בטיסה היא צופה ב- 200 סרטי פרסומת סיניים מהתקופה האחרונה על המחשב הנייד. ההצצה מעבר לכתף שלה מספקת לי שיעור בפרסום סיני: פרסומות יפות, מחנכות, מלמדות, מדריכות בשימוש ומעודדות צריכה של מוצרים מערביים המבטיחים כולם אורח חיים מודרני ומאושר. הסרטים המקומיים מוקפדים מאוד, אסתטיים, רובם עדיין נמצאים בשלב יצירת המודעות והסקרנות למוצרים תוך הסבר פונקציונלי של הצורך ודרכי השימוש. עוצמת הפרסום הטלווזיוני הנמתחת לתוך מסכים אלקטרוניים הנמצאים בתחנות האוטובוס, בצמתים ובעצם בכל מקום - מרשימה. כמעט אי אפשר להתחמק משטיפת המוח הצרכנית המתנהלת בכל רגע ורגע.
לקפיטליזם, כשהוא מאורגן, מונחה ומודרך בצורה קומניסטית, יש כוח עצום. הוא משלב את היוזמה החופשית עם ארגון מלמעלה המקפיד לסדר אותה במשוואה מתמטית המבטיחה שהוא יצליח. הקפיטליזם בנוסח סין, להרגשתי, מנצח בוודאות את מהפכת אירופה המזרחית או הודו מאחר והוא לא מותיר דבר ליד המקרה. הכאוס שאנו מכירים ממדינות מתפתחות כמעט ולא קיים כאן. אולי זו בעצם הדרך היחידה לנצח את המערביזציה הנכספת.

יום חמישי, 7 במאי 2009

המותג כחזות הכול

החנות של פוקס באחד ממרכזי הקניות של שנחאי ניראית מקסימה. לא שונה מ- 250 חנויות אחרות של מותגים בינלאומיים הפרוסים ברחבי הקניון באחד מהרחובות המרכזיים. המסע לאורכו של אותו הרחוב, בעל 7 קניוני ענק, כל אחד מהם כפול 5 או 6 בגודלו מקניון עזריאלי, הוא כמעט מסע עולמי. אין מותג אופנה בינלאומי שלא נוכח באחד מהקניונים הללו, חלקם הגדול של המותגים חוזרים ביותר מאחד.
המדד להצלחה החברתית, מספרת לנו המלווה שלנו, מין מין, הוא המותגים המערביים שיילבש הצעיר הסיני המצליח. קשה מאוד למצוא שם מותגים מקומיים או מעצבים מקומיים שהצליחו לפרוץ את גבולות הבוטיק האחד הקטן, אך לעומתם מותגים שכבר חשבנו שנעלמו מהמפה המערבית מפציצים את קניוני שנחאי בחנויות ענק וכרזות פרסום על כל פינה ופינה.
השקעות הענק של המותגים המערביים מבהירות בצורה ברורה: מי שלא שם לא יהיה קיים בעשור הבא. וכל אחד מהמותגים הללו מביא לשנחאי את המילה האחרונה בעיצוב החנויות, בדגמים ובמשאבים ליצירת המותג. נייקי אפילו פתח בשנחאי 4 חנויות הכוללות את המיזם החדש שלו לעיצוב עצמי של נעליים. עמדות מחשב חכמות המאפשרות לך לעצב בעצמך את הסניקרס שלך ולקבל אותן הביתה באמצעות שליח תוך פחות מחודש.
המחירים ישראליים לחלוטין, הפרנסה לא ממש. "אנחנו נעדיף לאכול אורז בדוכן ברחוב ולהוציא את כל המשכורת שלנו על מותגים מערביים שיראו ויגדירו אותנו", אומרת מין מין, בנסיון להסביר כיצד יכולים הצעירים להרשות לעצמם את הקניות הללו. בהפסקות הצהריים מתגודדים צעירי הצווארון הלבן סביב בתי אוכל קטנטנים המוכרים אוכל בפרוטות ובסוף היום הם רצים לסיבוב קניות בקניון במחירים השווים למאה ארוחות צהריים לפחות למכנסיים.
אימוץ המותגיות המערבית כבסיס לסימן ההצלחה הסיני היא התמונה הברורה ביותר בשנחאי. אבל עולם הקוסמטיקה המערבי הוא הוא שעושה בשנחאי את הקפיצה הגדולה. המונח קוסמטיקה סלקטיבית הנמכרת במעט נקודות מכירה מיוחדות התחלף כאן בשיטה חדשה. בכל קניון וקניון הדוכנים המוכרים לנו מחברות הסלולאר, דוכני המיץ והממתקים, התחלפו בסין בביתנים מעוצבים למכירת קוסמטיקה. הקניונים ניראים כמו חנויות הכלבו המערביות כאשר את שטחי הרצפה הציבוריים מאכלסים דוכנים של מותגי איפור וטיפוח מערביים וכל דוכן הוא חנות עצמאית עם מוכרים, מאפרות ודיילות יופי. איפור, טיפוח ובישום הוא סממן מערבי מובהק והחזרה לטיבעיות ומרכיבים צמחיים לא זוכים כאן לשום קצה של טרנד. קוסמטיקה כימית לחלוטין עם שמות מותג מפוצצים ותמונות של דוגמניות מערביות רזות ולבנות להחריד. שיזוף זה אאוט מוחלט כאן.
תחום קידום המכירות זוכה גם הוא לעוצמה גדולה. לחנות הענק של טסקו מגיעים הקונים באמצעות שאטל, אוטבוס משולט ומעוצב, המביא חינם את הקונים אל החנות מהשכונות הסמוכות. ביציאה מהקניון לתחנת המטרו פותחת שכונה חדשה משרד מכירות חי הכולל דגמים מוארים, שחקנים וגלגל הגרלות וכל זה בשביל לשווק דירות בקומפלקס חדש שחובר לעיר זה עתה עם תחנת תחתית חדשה. שומרי משקל מציעה על המדרכה למדוד את אחוזי השומן בגוף ומוכרת קורסים לסיניות המתמודדות לפתע עם בעיית העלייה בשומן בגלל השינוי בהרגלי האכילה ומיזם חדש של קופונים מציע צ'יפים מיוחדים המתחברים לטלפון הסלולארי ואיתם ניתן להדפיס בכל תחנת רכבת קופונים למסעדות ומועדונים הנמצאים בסמוך לתחנה. כל אלו במאה מטר רבוע ביציאה מהקניון בואך לתחנה.
במדינה שבה התרבות וההסטוריה נמחקו לחלוטין לטובת העתיד ויו"ר המפלגה ,המותג בסין מחליף את הרובד התרבותי והופך להיות חזות הכל. המותגים כאן לא זקוקים למערכות יחסים, הם חוזרים לייעודם המקורי להיות פסי דרגות על כתפיהם של חיילי המהפכה הסינית החדשה המצטברים ככל שהשכר והמעמד הכלכלי עולה ועולה. דרגות שמבטיחות לנו כי לא נטעה באימוץ הזהות החדשה שלנו כמצליחנים. הפרסום הקלאסי חוזר בסין לאופנה בלי שום מחאה על עומס המסרים ושטיפת המוח. משבר האמון הצרכני-פרסומי שלנו, נראה משנחאי כמו מחאה לא רלוונטית של קבוצת צרכנים אנרכיסטית.

יום רביעי, 22 באפריל 2009

הברבי משנחאי

מין מין הייתה המלווה שלנו בשנחאי. סטודנטית בת 22 שמצאתי באינטרנט לאחר תחקיר שניסה לנצח את שיטת מדריך התיירים הקלאסי. היא לומדת בשנה הרביעית לתואר במינהל עסקים ומסחר בינלאומי, ילידת שנחאי ומעולם לא יצאה מגבולות העיר והערים הסמוכות לה. לפני שנתיים, דרך חברות באוניברסיטה, עלתה על רעיון לעבודת סטודנטים ריווחית ומשתלמת: הן שמשו מלוות לסינים שהגיעו מכל רחבי סין לטיפולים קוסמטיים פופלאריים בבתי החולים בעיר - הרחבת עיניים לסגנון מערבי ב- 800 יואן (120 דולר) והלבנת עור. אחרי תקופה, עסקי הליווי שוכללו ומין מין הקימה רשת של אתרים באינטרנט, בלוגים, רשומות בפורומים שונים ועוד ופרסמה את עצמה כמלווה ומדריכה לאנשי עסקים ובכלל, שבאים לעיר. האתר שלה עולה היום בין הראשונים בגוגל כשמחפשים מדריך / מתרגם בשנחאי והיא מצליחה למכור את עצמה לפחות 15 יום בחודש ב- 700 יואן ליום, כמעט 110 דולר. משכורת סטודנטים במונחים מערביים לכל דבר ועניין.
מין מין היא אולי הדוגמא הטובה ביותר שמצאתי בסין לתחושה הברורה שחזרתי איתה- הם ינצחו את העולם. עזבו אתכם מהסיפורים על המיתון, העוני, הקשיים והבעיות שנגרמות כרגע בגלל ירידת הצריכה, בסופו של התהליך סין תהיה המעצמה העולמית הראשונה ולא כיצרן של מוצרים למערב אלא כמדינה שתוביל את הכלכלה והצריכה העולמית ותהיה היפן הבאה. יצרנית של חידושים וחדשנות עם כח צריכה עצום מאחוריהם, שתידחק את כולנו לעמדת נחיתות תוך שהיא משתמשת בנו כמודל חיקוי שראוי לשיפור.
מין מין היא לא רק יזמית זריזה, היא מדריכה מעולה. האנגלית שלה מצויינת, ההתמצאות שלה בחיי שנחאי כמעט אבסולוטית. לא, היא לא שייכת למעמד העליון והעשיר של העיר אבל היא עכבר אינטרנטי, כל בלוג וכל אתר על הנעשה בנשחאי חקוק אצלה במוח על כל פוסט ופוסט. השליטה שלה בטכנלוגיה חימשה אותה ביכולת גלישה אין סופית בטלפון הסלולארי שלה, שם מספקים האתרים השונים תשובה לכל שאלה מגוגל הסיני ורשת נוספת של אתרים.
מין מין גרה בבית אצל ההורים. היא מבקשת רשות על כל דבר ועניין. המעורבות של הוריה בחייה עצומה וממחישה את טירוף גידול הילדים מהדור החדש בסין, בטח בשנחאי ובייג'ין .הכול מתחיל מהרצון לייצר ילדים מנצחים, גאונים, מושקעים, שישיגו הישגים ראויים לציון ויוכלו להתקדם במעלה המרוץ הקפיטליסטי החדש. הפרסומת לאבקות החלב המיובאות והיקרות מבטיחה כי הילד יתפתח טוב יותר אינטלקטואלית בגלל תוספים הורמונאליים שיש באבקה. רשת חנויות הצעצועים "וייז קידס" מבטיחה צעצועים שיפתחו את האינטליגנציה לצד פינות משחק בהדרכת מומחי החנות ורשת מוסדות בסגנון "דיאדה" לגילאי 4 ומעלה הפותחת סניפים בקצב מטורף ומציעה קורסים לילדים קטנים במגוון נושאים להכשירם לתחרות בבית הספר.
בשנחאי, בשונה מבייגין, מסבירה מין מין, הנשים הן המלכות. הן המחליטות, הן הבוחרות, הן המחוזרות. הגברים נבחרים על ידן בהתאם ליכולתם הכלכלית. אולי בגלל כל אלו בחרה מטאל, יצרנית בארבי, לפתוח דווקא בשנחאי את חנות הכלבו הראשונה בעולם של "ברבי". שש קומות מושקעות בטירוף, במרכז הרובע הצרפתי, של חנות קונספט שמתחה לראשונה את המותג בארבי מעבר להיותה בובה, לסימבול של נשיות בתרבות המערבית לילדות צעירות. העיצוב כמובן ורוד אבל הוא משמש רק תפאורה למחלקות השונות בכלבו: ביגוד, ספא, איפור וקומסטיקה, צעצועים ובובות, מסעדה, תיקים ואקססוריז.
אבל שלא תטעו. לא מדובר בבגדים ובאביזרים לבובות. ברבי בשנחאי לקחה את עולמן של הבובות אל תוך חיי הילדות העשירות הסיניות ובנתה להן את הקולקציות של הביגוד, התיקים, האביזרים והאיפור שיהפוך אותן לברביות אמיתיות בסגנון מערבי. כל מה שבנות צריכות, אומר הקופי של החנות. ספא עם טיפולים מותאמים במיוחד, בגדי ערב, בגדי יום יום, תיקים, מחלקה להכשרת דוגמניות עם אולפן ללימוד הליכה על מסלול והכנת בוק צילומים וכמובן פינות משחק ועיצוב לבגדי בובות. מכירת הבובות עצמה מהווה פחות מ- 15% משטח החנות.
החנות של ברבי מעוררת את המחשבה "איך לא חשבו על זה קודם"? לא מדובר במתיחה לצורך מרצנדייז אלא בהפיכת הבובה לסופרמודל המשקפת את תרבות החיים המערבית ובאמצעותה מכירת אופנה לשמה. אבל אולי מעולם לא ניתקלו ב"מטאל" בצרכנים שראו בפוסטר הברבי את חזות המערביות המצליחה. בסין, בה קרמים להלבנת העור נצרכים בתדירות של בודי לושון, הפנטזיות הסוטות ביותר של המותגים המערביים יכולות באמת להמריא לכיוונים חדשים.

יום חמישי, 2 באפריל 2009

עיתוי זה הכול בחיים

עיתוי זה הכל, אומר הביטוי השחוק המוכיח את עצמו שוב ושוב בחיים. לפעמים אותו הרעיון ואותו המוצר, שלא לדבר על יחסים, עובדים בעיתוי מסויים ובאחר לא. העיתוי המורכב של התקופה האחרונה הופך את השיווק באמצעות עיתויים לפתרון מעניין לביצוע של מכירות מיוחדות המניבות, כמעט תמיד, תועלת מוגברת ביחס לפעילות רגילה.
בויקאנד האחרון ספרתי במקומונים התל אביביים לפחות 5 אירועי מכירות מיוחדים של מעצבי בגדים. ורסיות קטנות של שווקים עם מכירות לסיום העונה, פתיחת העונה, מכירת דוגמאות ועוד. בכל מכירה התקבצו כמה מעצבים, כמה מותגים, שכרו חלל וקיימו אירוע. סיבוב השבת שעשיתי בחלקם הגדול הראה כי בכל האירועים הללו היה קהל למכביר ואנשים קנו. המיתון נדחק לפינה.
שבוע קודם לכן נהרו כמעט 40,000 איש בארבעת ימי היריד "צבע טרי" לנוה צדק לעשות סיבוב, סתם לבלות בשמש או לקנות אמנות. הצלחה עצומה. נכון, לא כל התמונות נמכרו אבל עדיין, באמצע המיתון, אנשים הולכים וקונים אמנות. הם לא קראו עיתונים?
גם ענף הרכב מצא בשיווק באמצעות אירועים מבוססי עיתוי פתרון חלקי למצב. מי שעוקב אחרי הפרסום בענף הרכב יימצא בכל שבוע אירוע מכירות אחר, של יבואן שונה, שמצא סיבה למסיבה וחיבור עיתוי עם אירוע עם הנחה ועם מבצע מיוחד המביא אלפים ומוכר עשרות מכוניות בעידן שבו מגרשי הבונדד מלאים למכביר.
בעגה המקצועית קוראים לזה
OBM
שיווק מבוסס עיתוי, זהו אחד הפתרונות הנוספים לקידום מכירות פסיכולוגי. הרעיון העומד מאחורי התפיסה פשוט: הצרכן זקוק להסבר, לתירוץ, בכדי להכניס את היד לכיס ולקנות ולא לחכות. התירוץ יכול להיות הקשר רעיוני (הגיע הזמן לשמוח) רגשי (היקרים לך יאהבו אותך יותר אם..) או תזמוני (במיוחד לחג האהבה) אבל תמיד תמיד הוא ילווה בחיבור לתזמון מוגבל, ציווי הפעלתי לצרכן והבטחת ערך חד פעמית.
ככל שהתקופה נהיית קשה יותר ומורכבת יותר הופך הצרכן לנזקק יותר להוראות הפעלה ברורות בעלות הבטחה שלא תחזור. אחרת, אפשר לחכות למחר, מחרתיים או לחודש הבא. הבטחות כלליות שאינן מתאימות את עצמן לעיתוי או נותנות לעצמן תוקף קצר הופכות להיות חסרות ערך.
שיווק מבוסס עיתוי מוביל אותנו לתוכנית עבודה מבוססת אירועים שיווקיים. לאוו דווקא אירוע עם במה ואומן, אבל יצירה של אירוע מכירתי שיווקי סביב משהו. הבירות האמריקאיות עושות את זה בסופרבול, מוצרי החלב בישראל המציאו לעצמם את שבועות. רשתות השיווק המציאו את מכירות הפסח וחברות הצבע את האביב והכנת הבית לקראת הפסח. הקומבינציה של עיתוי והצעת ערך, מגובות בפרסום ואירוע נקודתי, לעיתים מוחץ לצינורות המכירה הרגילים, מוכיחים את עצמם שוב ושוב.
צורת החשיבה הזו מביאה אותנו לתוכנית עבודה שונה משהורגלנו בעבר. גלים קצרים יותר, התרחשויות רבות יותר, טיעונים שיווקיים המתחלפים בכל חודש ובכל פעם מביאים את הסיבה לצריכה מזווית אחרת, גלים פרסומיים קצרים מאוד וחזקים מאוד.
עיתוי, כאמור, הוא הכל בחיים. לפעמים הוא מביא אותנו למקומות מאוד רחוקים ולפעמים תוקע אותנו הרחק מאחור. האירוע השיווקי מבוסס העיתוי משלב את השיווק הפונקציונלי עם האמוציונלי בנשימה ובשורה אחת. פורט על הנימים הרלוונטיים ומשחרר אותנו מרגשות האשמה. הרגשות הגורמות לנו כרגע להתאפק קצת יותר ולבזבז קצת פחות. שיווק, בסופו של דבר, הוא בסך הכל פסיכולוגיה בגרוש.

יום חמישי, 26 במרץ 2009

קידום מכירות פסיכולוגי

המחזור הציל את קבצני הרחוב, הציל את המכירות של כמה וכמה יצרנים ואולי פעם יתרום לכדור הארץ. אבל בינתיים המחזור הוא כלי קידום מכירות מהמעלה הראשונה המשמש את היצרנים בכדי להגדיל מכירות וזאת תוך שימוש במונח שמטרתו הייתה הקטנת הצריכה. בגרמניה זה מציל כרגע את תעשיית הרכב, אצלנו כבר כמה מותגים מנסים את זה. שיווק מהסוג החדש.

טרנד המחזור נולד מתוך הטנרד הירוק ותורגם לשלש מגמות שעסקו באותו הרעיון: מיחדוש, מיעוט ומחזור. אלו הרכיבו מגמה שקראה, בשם כדור הארץ, לצריכה מופחתת של מוצרים חדשים מתוך רצון להקטין את התפוקה המזהמת של התעשייה. מספר שנים מאוחר יותר משמש המחזור שחקן מרכזי בתרגיל קידום מכירות מהמעלה הראשונה ליצירת ביקושים למוצרים בכלל ולקטגוריית המוצרים הממוחזרים בפרט תוך שהצרכנים מקבלים עידוד לקנות עוד ועוד ועוד אבל מרגישים משוחררים מרגשות אשמה של קניינות ייתר. והכול בשם כדור הארץ, הכי רחוק שניתן מהמיעוט שעמד בכוונה המקורית.

התרגיל המוצלח ביותר לטעמי שייך לממשלה הגרמנית: זו השיקה לפני זמן לא רב מבצע לאומי להצלת תעשיית הרכב. במקום להשקיע מיליארדים בתמיכה בתעשייה היא פתחה בקמפיין לצרכנים ובו הצעה שלא ניתן לסרב לה - אם יש לך רכב שגילו מעל תשע שנים, הגיע הזמן למסור אותו לפירוק ולמחזור, עשה זאת וקבל 2500 יורו מתנה לרכישת רכב חדש. מכירות הרכב החדש בגרמניה עלו בחודשים האחרונים בעשרות אחוזים, בהשוואה למכירות שלפני המשבר. משמע - בום אדיר בתעשיית הרכב הגרמנית המניע את גלגלי התעשייה ומספק אופטימיות קלה לתעשייה המתדרדרת. הברקה שיווקית, בשם כדור הארץ והמשבר הכלכלי.

גם בארץ עושים מותגים שימוש נרחב בקלישאה הזו: מותג הביגוד האידיאולוגי לכאורה, קום-אי-פו מציע עכשיו להביא את הבגדים הישנים שלו חזרה לחנות ולקבל 150 שקל זיכוי לקניית מוצרים חדשים. את הישנים הם כמובן תורמים. קסטרו עשו את זה קודם והצליחו מאוד במבצע הג'ינסים ועכשיו זה מתקדם הלאה, מותג הקוסמטיקה "מאק" מציע עכשיו להביא 6 אריזות ריקות של מוצריו ולקבל ליפסטיק מתנה. התורים ליד החנות מראים הצלחה גדולה.

גם הייצור של מוצרים ממוחזרים, הנראים ממוחזרים, הוא תרגיל שיווקי מתוחכם. מאמר מעניין שקראתי לא מזמן טוען כי מוצר ממוחזר חייב להראות כזה. הרעיון הוא לא השימוש בחומר הממוחזר אלא המסר החיצוני בו אנו מתגאים - אני אדם טוב יותר, מיוחד יותר. אם תייצרו מוצר ממוחזר, אומר המאמר, הקפידו שייראה כזה. הצרכן אינו מעוניין לרכוש אותו באמת, הוא מעוניין לענוד אותו כסמל סטאטוס. לראייה מביא הסיפור את נייק ואדידס שייצרו נעליים עם סוליות מגומי ממוחזר. האחד עיצוב אותן כנעליים מהשיק הירוק וזכה להצלחה ניכרת, השני רק עשה זאת וכתב זאת על האריזה והנעליים נראו זהות לאחרות. הנעליים עם הנראות הירוקה היו להצלחה מסחררת. השניות, חזרו למחסנים למכירת חיסול.

כל קשר בין פעולות אלו לפעילות המוצלחת של אל"ה למשל, שבאמת עוזרת לסלק את פסולת הבקבוקים מהרחובות ומנקה את המדינה לטובת ייצור מחודש וחוסכת בחומר גלם חדש, היא מקרית בהחלט. כל קשר בין מבצעים אלו למיעוט או מיחדוש, שימוש מחודש במוצרים ישנים, גם הוא מקרי. אבל הצרכן נוהה אחר מבצעים ומסרים מהסוג הזה, מאחר ואלו משחררים עבורו את רגשות האשמה שקיימים בתוכנו מבזבזנות חסרת תכלית. גם אשליית הרכב ההיברדי היא תרגיל לעזור לנו לרכוש במהירות רכב חדש מבלי שנרגיש בזבזנים. ואולי זה הרעיון - השיווק החדש צריך לעזור לנו להשתחרר מרגשות האשמה בקניית מוצרים שאנו לא ממש חייבים תוך שהוא מציע לנו "כיסוי תחת" מוסרי לרכישה. קידום מכירות פסיכולוגי אפשר לקרוא לזה, טנרד חדש.

יום חמישי, 19 במרץ 2009

היזהרו "ביתון"!

עולם השיווק משותק. בפועל איש לא הודיע עדיין על קיצוץ מהותי בתקציבי השיווק או על מעבר לתוכנית פעולה ברורה של ימי מיתון, אבל עולם השיווק והפרסום עוסק כבר רבעון בכתיבה ומחיקה של תוכניות שיווקיות שלא יוצאות לדרך. מעט מאוד קמפיינים ומהלכי שיווק מהותיים יצאו ברבעון האחרון לדרך. המעטים שעשו כן לא יכלו לדחות את התוכניות שלהם שנדחו כבר שוב ושוב או שהיו אמיצים במיוחד. היתר, כולם בבונקר.

רעיונות גדולים, כותב סטיב קון בספרו "רעיונות שכדאי לגנוב", נובעים לעתים קרובות ממוחם של אנשים המשוחררים מעול האחריות לטיפול בבעיות היום יום. המנכ"ל לשעבר של טיים וורנר, סטיב רוס, נהג לומר למנהליו הבכירים כי אם ימצא אותם בחדרם יושבים עם הרגליים על השולחן וחושבים, הוא ייתן להם פרס.

ואצלנו המהומה והלחץ בשיאו. מחלקות השיווק עובדות בפריילופ שוב ושוב, כותבות את אותן תוכניות שיווק חסרות השראה (כי לא היה זמן לעשות טובות מאלו), מגישות תקציבים, מתקנות תקציבים ומחכות שהרבעון השני יגיע. שם, על פי האגדה השוררת כרגע במחלקות השיווק, ניתן יהיה לראות לאן השוק הולך ולדעת איזו מעשר תוכניות הפעולה לעת חירום יש להפעיל.

הבונקר השיווקי שנכנסו אליו רוב החברות בישראל מדהים. הוא מדהים כי ברבעון הבא לא נדע יותר טוב לאן העולם הולך ולא לאן ישראל הולכת ולא לאן המכירות שלנו ילכו, כי אנו לא משקיעים כלום והמכירות לא יכולות להצטיין כתוצאה מכך. גם הסבל של התקופה וגם חוסר השקעה, זו נוסחה בטוחה לגרף מכירות תקוע שלא יפרוץ מעצמו ומחדש ברבעון השני. וחוץ מזה כולם עסוקים במאות ישיבות. קונפוציוס כבר אמר על זה: "אדם עסוק אינו מוכשר ואדם מוכשר לעולם אינו עסוק מידי". אז למה אתם מחכים?

התקופה הזו דורשת רעיונות גדולים, פורצי דרך. חשיבה שונה ואחרת שתוכל לקבל תשומת לב בעולם מבולבל ומחפש דרך. באותו הספר טוען המחבר כי קיימים הבדלים מהותיים בין גברים ונשים בצורת הקנייה ודרך הפנייה אליהם. גברים יותר אימפולסיביים, נשים יותר מעשיות, גברים יותר נאמנים למותגים ללא בדיקה וסיבה מספקת. שלש סיבות לפרוץ את ה "ביתון" (בלבול ו/או מיתון) עם פעילויות פורצות דרך לגברים שיבזבזו את הכסף ולא יחכו לרבעון הבא.

או אולי הגיל השלישי. הם כבר לא מפחדים שיפטרו אותם ונשאר להם בעיקר ליהנות מהחיים הטובים (עם קצת פחות כסף בקרנות, נכון) והחיים שלהם לא ממש נפגעו מהחשש אולי מחר יהיו פיטורים נוספים.

או אולי בישול בבית. המגמה הולכת ומתחזקת והציבור חוזר הביתה. לארוחות המשפחתיות, לאירוח, שמחליפות את היציאות למסעדות. וגם החזרה למרכולים והעלייה העצומה ברשת הרביעית מהוות פוטנציאל ניכר. גם הבטלה של חלק מהמותגים היא הזדמנות לבלוט וגם המחירים הזולים יחסית של הספקים הם סיבה מספיק טובה לנצל הזדמנויות.

ה"ביתון" הזה יימצא הרבה מהחברים הטובים שלי מאבדים את השוק. הם יתעוררו יום אחד לרבעון שניים או שלש, יבינו שאין ברירה ויראו שמישהו עשה את זה קודם. שהשוק ברח להם למקומות אחרים ששם יש שחקנים אחרים ומותגים אחרים והתיקון יעלה יותר כסף. הרבה כסף. הרבעונים השני ובעיקר השלישי עשויים להיות עמוסים מאוד, עמוסים במידה שיוצרת שקיפות. והזמן שעבר, שלא בחיפוש אחר חדשנויות ופריצות דרך, לא יחזור.

עכשיו, יותר מתמיד צריך להכות את "הביתון" בכלים שמתאימים לו. במקום בלבול באמירה ברורה. במקום בונקר בבולטות ובמקום עשייה מבולבלת ומתנצלת, בפריצות דרך וחדשנות מהותית. בכלים, בקהלים, בטכניקות ומסרים.

הכסף המתוכנן לצאת ייצא בסוף. אבל הוא ייצא בלחץ, תחת גרף מכירות יורד ותוך עשייה בבהילות. למה? למה אתם מחכים?

יום חמישי, 12 במרץ 2009

עדיף שישנאו אותי

יוניליוור הוא קונצרן מעניין, לפחות מבחינה פרסומית. מהצד האחד הם הביאו לעולם את הקמפיין של דאב לשיפור ההערכה העצמית של נשים ומהצד השני את אקס, המוצר והקמפיין – שהוא אחד מהקמפיינים המדהימים שנוצרו בשנים האחרונות בעולם. העבודה של אקס מאופיינת בהבטחה פונקציונאלית לגבר הרוכש: תשתמש והבנות ירוצו אחרייך. הבטחה זו מגובה בתפיסה פרסומית קיצונית, פורצת דרך לעיתים, שהלכה עד הקצה באמירה הסקסיסטית של המוצר. סיבוב באינטרנט אחרי המותג הזה בעולם הוא שיעור מעניין מאוד ומומלץ בשיווק.
באנגליה, אתר לגברים גיקיים המלמד אותם כיצד להשיג בחורות. בארה"ב קמפיין מבריק תחת השם "תוכנית השיקום לילדות טובות" ובו מסופר על ילדות טובות המגיעות לבתי כלא כתוצאה ממעשים מגונים שהם עשו בגברים שהלכו ברחוב, שכמובן השתמשו באקס. הריח הטריף את אותן הבנות וגרם להן לעשות מעשים שלא יעשו. יש באתר הזה אפשרות לדווח על בנות בעייתיות שצריך לשלוח אותן לחינוך מחדש וסרטוני וידאו על מה שעובר על אותן בנות בכלא לצד תיאור ויזואלי של הבנים, קורבנות ההתקפות שלא השתקמו מעולם.
ריחות המוצרים מקוטלגים, באתר אחר, על פי הבנות אותן תרצה להשיג; לכל ריח סוג הבחורה הרלוונטית לו. שת"פ עם פלייבוי באחר ואפילו קמפיין הכולל מודעה שבה הילארי קלינטון עומדת עם כפתור הקורא להצביע אובמה כתוצאה מהריח המצוין שלו.
ביציאת ליין מוצרי השיער שלהם השיקו אקס קמפיין תחת השם: בנות מאשרות שיער, ובו אמירה דומה- רוצה בנות תן להן לאשר את השיער שלך וכמובן, האישור מגיע אם תשתמש במוצרי אקס. כל הקמפיינים מלווים בסרטי וידאו אינטרנט מדהימים והקמפיין כולו מלווה בפעילויות חוויתיות שנכנסו כבר לפנתאון השיווק החוויתי כמו השקת לינקס גט, חברת התעופה בעלת הדיילות הסקסיות בעולם באוסטרליה.
הקמפיינים של אקס מעוררים אי נוחות אמיתית. הם כולם מחוץ לגבולות הפוליטיקאי קורקט. אבל הבטחת המוצר ברורה וחדה: תשתמש, תשיג. שמעתי הרצאה מעניינת לא מכבר של אחד מגורואי השיווק אשר טען בצורה ברורה, הסיבה שאנו לא מצליחים לעשות מוצרים שאנשים אוהבים היא כי אנו מסרבים לעשות מוצרים שאנשים שונאים. שנאה ואהבה נמצאות קרובות מאוד על הסקאלה ואי יצירת שונאים משמע אי יצירת אוהבים והתוצאה ברורה- בינוניות.
על פי אותה תפיסה, אהבה-שנאה, הרי הדרך בה אנו מודדים כיום את תוצאות המחקרים אינה רלוונטית. כמות המתנגדים למוצר או לקופי אינה רלוונטית. הדבר המשמעותי ביותר הוא קבוצות של אוהבים מאוד ושונאים מאוד. אם שתי אלו קיימות במידה מספקת בקרב קהל הנבדקים הרי שיש לנו להיט. כיום, אצל רובנו, קמפיין כזה ילך לפח.
המשבר מחייב אותנו להעיז יותר. בשביל לקבל קצת יותר תשומת לב אנו צריכים להיות בוטים ובולטים ולעורר בחלק מהצרכנים אי נוחות, כל עוד אצל אחרים זה יוצר חיבור רגשי עמוק. מתנגדים חזקים למוצר או לקמפיין אינם איום. להפך, הם הזדמנות אדירה ליצירת בולטות וחיבור רגשי לקבוצה אחרת.
התקופה הבאה היא תקופה של להיות או לחדול בשביל מותגים רבים. כבר כיום רואים בהתנהגות של הצרכן חוסר עקביות מוחלט בהקשר לצמצום הצריכה שלו. קטגוריות מסוימות נפגעות בעוד אחרות בכלל לא. ככל שהמעורבות הרגשית של הצרכן גדולה כך הפגיעה קטנה ולהפך. במוצרים ובקטגוריות בהם המעורבות קטנה הפגיעה גדולה ביותר.נחמד, אמרנו תמיד, היא מילת גנאי, תאור פושר של מישהו שלא שווה כלום. מותגים נחמדים וחביבים הם מותגים ברי חלוף. מותגים שאנשים שונאים הם מותגים שיש להם קהל אוהבים שרופים. ואלו יצליחו מחר.

יום רביעי, 4 במרץ 2009

רוצה להיות ילד

לגו, ענק הצעצועים השבדי, וחברת "אלקטל" עומדות בפני הוצאת טלפון סלולארי מעוצב בסגנון הלגו, כך פורסם השבוע באחד העיתונים המקצועיים באנגליה. תמונות של הטלפון המתוכנן הופיעו בפרסום (ומוצגות בבלוג שלי בקפה דה מרקר) אשר מציגות מכשיר אופנתי, צבעוני, שהמקשים שלו עשויים כמו לגו דופלו במגוון צבעים. מדליק. אפילו מאוד.
המשחק החביב עלי בתור ילד היה לגו. היו לי ארגזים על ארגזים של הלבנים הצבעוניות האלו ופלטות במגוון גדלים שאוכל להרכיב ולבנות ערים דמיוניות, בתים ואפילו ממלכות. לא הצלחתי אף פעם לבנות לפי השרטוטים המצורפים וכל הלבנים הצטרפו לארגז גדול וממוין היטב ממנו הייתי ממציא בכל פעם תמונה אחרת של עולם דמיוני שעיצבתי ברוח חופשית. חבילות הלגו היו המתנות המבוקשות בכל פעם שהגיע לי או שמישהו נסע לחוץ לארץ, וזה היה די נדיר. גם בבגרותי ניסיתי להנחיל את האהבה שלי ללגו הלאה. הילדים שלי נאנסו להחזיק בחדר ארגזים דומים והרכבה משותפת של בתים הייתה שעת הסיפור החביבה עלי. לא בטוח שהצלחתי להנחיל את האהבה הזו הלאה. עוצמתו של הלגו נשחקה לאורך השנים גם בעולם ובארץ בפרט, חולשתו של היבואן יחד עם השתנות האופי של משחקי הילדים והמעבר לעולמות הקווסט הוירטואליים דחקו לפינה את אחד ממשחקי הילדות המופלאים בעיני כמפתח חושים טכניים, יצירתיים ואפילו נטייה עיצובית.
רכובים על גל הנוסטלגיה והחזרה של מותגי עבר לאופנה מנסים עכשיו בלגו לתת למותג חיים נוספים בדרכים שונות ומשונות. דור הילדים שהתחנכו עליו נמצאים כרגע באמצע החיים והגעגוע לאופטימיות של המותג לקחה את היצרן השבדי, ומעצבי אופנה אוהדים, לכיוון מעניין. מצלמה דיגיטאלית מצופה באבני לגו במגוון צבעים וסגנונות, שרשרות, סיכות לשיער, שעוני יד בסגנון סוואטצ', ופריטי אופנה נוספים, מעוצבים כולם בהשראת הלגו וחלקם אף מורכבים מהקוביות הנהדרות הללו, יוצאים לשוק. חלקם באמצעות מעצבי אופנה חיצוניים שהתחנכו על המותג ומנסים להפוך את לגו והסגנון הצבעוני-אופטימי לשפת קאלט למבוגרים ולילדים כאחד.
התופעה הזו, של מותגים אייקונים משנות ה- 70 וה- 80 אשר חוזרים למרכז הבמה בתצורה אחרת קרתה גם בעולם הספורט כבר מזמן. החזרה של פומה למרכז הבמה, התחייה המחודשת של אדידס, שלושת הפסים שעליהם פנטזתי כל שנות התיכון ועכשיו כותבים במגזינים כי ריבוק מתחילה לעשות את הקמבק שלה.
לא מזמן, בסיור קניות שיגרתי ברשת האמריקאית "אורבן אאוטפיטרס" מצאתי על המדפים את סוכריות "פאז", זוכרים? הבובה הקטנה שבולעת מחסניות של סוכריות קטנות ופולטת אותם בהנעת הראש כלפי מעלה. התרגשות גדולה, למי שגם המותג הזה, "פאז", הוא אחד מזיכרונות הילדות החביבים שלו.
חזרתם למרכז הבמה של מותגים אייקונים מהעבר תוך שהם מקבלים שינוי תצורה ואפילו השלכה על שדות אחרים היא תופעה מעניינת הקשורה להרבה מהתהליכים הסוציולוגיים שעובר העולם. אבל ללא ספק במותגי עבר יש פוטנציאל רב. קחו למשל את "בזוקה" או אפילו את "במבה" או "פאקמן" המפורסם. יש בהם פוטנציאל רב ליצירה של קווי אופנה, אקססוריז או אפילו צעצועים. גם בעולם יצרני חולצות הטריקו התל-אביבי ניתן לראות את הגעגוע לעבר. באירוע ה "טי מרקט" האחרון אפשר היה לראות חולצות רבות המבוססות על הסיפולוקס הישן והטוב ואפילו על מנחם בגין והקרחת המבהיקה.
מרגע שמותג חוצה קו גובה מסוים, שקשה מאוד להגיע אליו, ניתן לנהל אותו כסימבול רגשי ואופנתי ולמתוח אותו לכיוונים רבים נוספים. לאו דווקא פרקטיים, לאו דווקא בעולם החשיבה הרגיל של מתיחת מותג אלא דווקא בהפוך על הפוך לכיוונים רבים אחרים ודרכם להחיות את המותג המקורי. המשבר העולמי משמש פלטפורמה אידיאלית לחזרתם של מותגי עבר שסימלו אופטימיות ותום. בתקופות רעות אנו מתכנסים הביתה, לעבר, לגעגוע לימים טובים יותר כביכול, שהיו כשהיינו ילדים קטנים ותמימים. יכול להיות שעכשיו הגיע שעתם הגדולה של מותגי העבר שיחזרו אלינו בכל מיני תצורות והשלכות. הגעגוע לעבר יכול להביא עתיד גדול לפעמים, למותגים.

יום חמישי, 26 בפברואר 2009

ההזדמנויות הבאות

אתרי הטרנדים העולמיים מנסים להתאים את עצמם לאווירת המשבר ולפרסם גם הם תחזיות על שינוי בסדר העולמי בהתאם לרוח החדשה השוררת בעולמנו הדל. "טרנד האנטר", אחד מהמובילים שבהם, פרסם החודש את הטרנדים הבולטים לשנה הבאה. לאחר הצלבות רבות מול אתרים מתחרים ניתן לאפיין את המגמות בהן כולם תומכים ומאמינים להגדיר אותם כמגמות המרכזיות שישפיעו על הצריכה בתקופה הקרובה:
עשה זאת בעצמך. אופנה ותכשיטים. ובכלל. המצוקה הכלכלית יחד עם מגמות אנטי מותגיות שונות ויחד עם הצורך להביע את עצמך ולהראות קראייטיביות בדרך בה אתה נראה, מעלה השערה כי המגמה הבאה היא עשייה עצמית של בגדים ותכשיטים. מחזור ותפירה מחודשת, שילוב של פריטים ישנים וחדשים, הרכבה של תכשיטים מאלמנטים ממוחזרים הנמצאים מתחת ליד של כל אחד ואף שימוש באלמנטים מסוג אחד שהופכים לאחר, תיק גדול ההופך לחצאית קטנה. ללא כל ספק גם תחום העשה זאת בעצמך הביתה עשוי לקבל רוח גבית והחלום כי הישראלי שכבר התחיל להתרגל להרכיב בעצמו את הרהיטים ימשיך וירכיב לבדו גם את הברז.
לאכול בבית, לארח בבית, בחזרה למטבח. תחום המסעדנות כנראה צפוי לספוג את המכה הגדולה ביותר. כל המאמרים בתחום מצביעים על חזרה גדולה לבישול בייתי, לאירוח בייתי, לאפיה ובכלל למטבח. המגמה הזו יכולה להועיל ליצרני המזון מחד וכלי המטבח והאירוח מאידך. לא מדובר רק בחסכון הכספי הניכר כי אם גם באמירה של צניעות, קשר פשוט יותר בין אנשים עם פחות רושם ואווירה כללית של חזרה הביתה. בכלל, מלחמות ותקופות קשות התאפיינו מאז ומעולם בעשיית סקס מוגבר, ילדים וירידה ברמת הגירושים. הרע שמבחוץ עושה אותנו סלחנים יותר לקצת רע שבפנים והביטחון האישי המתערער בעולם הכלכלי מחזק את הנחיצות של הביטחון האישי במערכות היחסים. המגמה הזו עשויה לשמח גם את רשתות השיווק שלא אמורות, לפי אותן תחזיות, לצפות לנסיגה מהותית בעסקיהם בגלל הפניית המאווים בקניית מצרכים הביתה. אם ניקח את המגמה הזו צעד אחד קדימה נוכל אולי להמר גם על עלייה בצריכת צבעי שיער לצביעה עצמית, לכות לאצבעות ועניינים נוספים אותם היינו עושים פעם בחוץ, חלק מפינוק וחלק מנוחות .
נאמנות, מועדוני לקוחות ותגמול לקוחות מצטבר יהיו הטרנדים החזקים בתחום העשייה השיווקית. מהשקעות ענק בהרכשת לקוחות חדשים אנו עשויים לראות פריחה מחודשת בעולם מועדוני הלקוחות, יצירת תגמולים ארוכי טווח ללקוחות נאמנים, יצירת דרגות מעמד ומולם סדרות שונות של מתנות או הטבות מדורגות ועוד. פריחתם של מועדוני הלקוחות הייתה מאז ומעולם בתקופות קשות יותר. הם הדרך הזולה ביותר להחזיק את הלקוח אצלנו ולטשטש את משמעות המחיר ואת רמתו בקנייה בודדת ואף להוזיל את מחירי המוצר מבלי לפגוע ברווחיות הכוללת על בסיס פיצוי כמותי. הדאגה למעמד שלי במועדון הנוסע המתמיד של אל-על גרמה לי החודש לשנות מספר מסלולי טיסה והעיקר בשביל להמשיך ולתחזק את כמות הנקודות הנדרשת בשמירה על מעמדי הזהוב. העולם המשוכלל כל כך בתחום התיירות יגיע בעוצמה מחודשת גם אל הקניות היום יומיות שלנו כמעט בכל תחום ותחום בצורה שהויתור על מעמדנו שהושג לאורך זמן לא יהיה שווה מול הנחה קטנה של מתחרה או מותג אחר.
עד לכאן כמה מהטרנדים שגם אני מוכן לחתום עליהם בצורה מלאה. לאלה נוספים כמו תמיד הטנרדים האזוטריים יותר אבל משעשעים, שגם בהם יש הגיון כלשהו. האנשת בעלי חיים הוא אחד מהם, אדריכלות קטנה הוא אחד נוסף הצופה כי את תחום הפרויקטים המונומנטאליים באדריכלות יחליף העיסוק במיצוי חללים קטנים במיוחד והפיכתם לארמונות נוחים ותיירות וירטואלית היה האחרון שהצחיק אותי, השכלול של עולם האינטרנט יחד עם המצוקה הכלכלית תעביר אותנו לנסיעות תיאורטיות מול המחשב שיחליפו את הנסיעה הנוספת שתבוטל. אתר אחד שמצאתי עושה לי כבר את העבודה. באתר http://www.be-at.tv ניתן לצפות בעשרות מועדונים בעולם באמצעות מצלמות אינטרנט מיוחדות ובמקום לרקוד באיביזה ניתן לראות שם בכל ערב את מי שנמצא במועדון ואת ההתרחשות. חצי נחמה.

יום רביעי, 18 בפברואר 2009

פחות זה יותר

כתבתי כבר בטורים קודמים על רעיון ה"פחות הוא יותר", אבל מבלי שהייתה לי היכולת להגדיר אותו בצורה כמגמה תרבותית-שיווקית. החזרה אל המכולת השכונתית מפחד ההתפתות למדפים ולמבצעים ברשתות הגדולות, הקמפיין של "קינלי" המציג משקה תוסס עם פחות צבע ומתיקות ואפילו קולה זירו או הקמפיין של בנק הפועלים לתכנון פיננסי וגם קסטרו עם קמפיין היח"צ להבאת ג'ינסים ישנים חזרה לחנות - כולם עושים כאן שימוש מסוים במגמה הזו מכיוונים שונים. אבל ממבט מלמעלה אפשר להתחיל ולהבחין פה בקו ברור אחד.
"פחות זה יותר" הוא ביטוי שצמח בשלהי המאה ה- 19 ומשויך לאדריכלות המינימליסטית. הוא תיאר סגנון בעיצוב ובאדריכלות שהיה נקי, פשוט ובעיקר פונקציונאלי מאוד למול תרבות עיצובית ישנה של ארט דקו או סגנונות ויקטורייאנים שונים. בשנים האחרונות החלו תנועות אנטי צרכניות ואקולוגיות להשתמש במונח הזה בהקשר לשינוי בתרבות הצריכה כחלק מהמגמה הירוקה בניסיון להקטין את האשפה, הפליטה, כמויות האנרגיה הנדרשות ועוד. הצונאמי הכלכלי העולמי תופס, להערכתי, את המגמה הזו ומעצים אותה והפעם ממקום כלכלי, כאשר ארגוני צרכנות שונים תופסים על המגמה טרמפ אידיאולוגי. גם המלחמה בהשמנת יתר מתחברת למגמה הזו בעוצמה רבה. שיחת הדיאטה כבר עברה בשנים האחרונות ממקום של פעילות גופנית למקום של צמצום הצריכה. לאכול נכון זה לאכול פחות וזה הבסיס להכל. אחר כך יבואו הפעילות הגופנית או השינוי בסוכרים, במרכיבים ועוד. אבל קודם כל הכמות היא האיכות. או חוסר איכות החיים.
"הבעיה", אמר לי השבוע נשיא של רשת השיווק המצליחה בישראל, "היא לא הירידה בהוצאה לצריכה בגלל המיתון. הבעיה האמיתית היא הירידה בכמות הפריטים בסל". האבחנה שלו מתבססת על ניתוח מעמיק של סלי צריכה בחודשים האחרונים. זה לא שהצרכנים צורכים אותו הדבר אבל יותר בזול, בבחירה יותר קפדנית של מותג למול מחיר, השינוי האמיתי עשוי להיות בתרבות הצריכה הכוללת והקנייה המאסיבית של צרכנים למקרר או למדף. הצרכנים החלו לקנות "איכות נדרשת ומשתלמת". הלכתי ובדקתי את הנתונים גם אצל המתחרים בשיחה נוספת. גם שם אמרו לי, המגמה דומה.
במקרה שלנו פחות זה יותר מגיע מכמה כיוונים: עולם הבריאות, עולם היכולת הכלכלית, המגמה האקולוגית ואפילו מגמה חברתית השואפת לצמצם את הפערים באוכלוסייה. הצורך להקטין את ההוצאה יכול היה לבוא לידי ביטוי בכמה כיוונים כמו,למשל, קניית המוצר הזול ביותר. אבל כאשר על רקע הצורך בהצטמצמות כלכלית אנו נחשפים גם לטיעוני צריכת היתר בהקשר להשמנה, לנזק האקולוגי לעולם ואפילו הרעיון הפילוסופי העומד מאחורי הרבה מהמאמרים בהקשר למשבר הכלכלי המאשימים את תאוות היתר למותרות, כאחת הסיבות ליצירת המשבר – הרי שהצרכנים שלנו קולטים ומפנימים את המסר בצורה המעודדת אותם לבצע רכישה שקולה יותר, חכמה יותר, המתאימה ליכולת הכלכלית שלהם.
המשבר הכלכלי תורגם בצד התקשורתי, לא פעם אחת, ברצון של האומה האמריקאית לצרוך מעבר ליכולת שלהם, לרכוש בתים גדולים ולקחת התחייבויות שלא ניתן לעמוד בהם. ועכשיו הם ברחוב, כל אותם צרכני יתר. זו אמירה מפחידה, איום מוחשי על רובד התת מודע של הצרכן. התגובה שלו מאוד ברורה במקרה הזה, קונים מה שצריך. מה שבאמת צריך. רק מה שצריך.
עכשיו נשאלת השאלה מה המשמעות ומה ההשפעה של אי צריכת יתר. האם היא תהיה פגיעה במותגים ומה אנו צריכים לעשות בשביל להיערך למגמה הזו בהנחה שהיא אכן תתפוס תאוצה? המותגים אינם מאוימים מהמגמה לטעמי, הצרכן מחפש ערך, לא מחיר. הוא מחפש סיבת צריכה אמיתית וצורך. מול אלו, משולבים באיכות או בתועלת רגשית, הוא מוכן לפתוח את הארנק. כל אחד יקבע בעידן החדש מה הם מותרות ומה הם בסיסי צריכה מינימאליים. אנחנו לא מסכנים, אנחנו רק לא רוצים להרגיש פראיירים ורוצים לקנות דברים שאנחנו צריכים תוך קבלת תמורה מכסימלית לכסף שלנו. וגם מותג איכותי או סמל סטאטוס הם תמורה.

יום חמישי, 12 בפברואר 2009

די לאיים!

בכל בוקר בו אני קורא את העיתון לפני העבודה, הולך לי המצב רוח. בשביל מה לצאת בבוקר לעבוד אם העולם עומד להיחרב? הרי כל כך גרוע שעוד מעט אפשר יהיה לכבות את האור. העתונות הכלכלית, שהגיעה למשבר הזה בשיא עוצמתה, חייבת למלא עמודים וחוץ מפיטורים, הפסדים ועוד הפסדים, הרי אין הרבה על מה לכתוב.
בכלל, אני לא מבין מה מנסה העיתון שלי להגיד? הרעיון הכללי, שהמצב לא משהו, כבר ברור לכולנו. אבל קץ העולם? חורבן? המרחק עוד רב. למי מאיתנו שנאלצו ללכת הבייתה ולהיות מובטלים החוויה לא משהו, אפילו מאוד לא משהו. אבל לא כולם הולכים הביתה למזלנו.
בתחילת 2004 הייתה האבטלה במדינת ישראל למעלה מ- 11%. היה לנו אז שילוב קטלני של מיתון, חיסולה של בועת ההיי טק ורצף פיגועים שהוציא את החשק לעלות על האוטובוס בדרך לאנשהו. בתחילת 2004 עשיתי מה שאני עושה היום, טיפלתי במותגים ועזרתי לשווק אותם לצרכנים. לא זכור לי שישבתי בבית בבטלה. לא זכור לי שהמותגים מתו ולא זכור לי שבסופרמרקט קנו רק על המשקל את המוצר הזול ביותר בכל קטגוריה.
האבטלה היום נמצאת סביב ה- 7-8%. כן, היא תגדל. כן, היא תגיע כנראה ל- 8-9% ואולי אפילו לקצת יותר. כן, כל מי שפוטר, כל מי שחושש מפיטורים, משנה את הרגלי הצריכה שלו. מקטין, מצמצם, דוחה מה שלא הכרחי. וכן, גורלם של המותגים ועולם השיווק תלוי ביכולת של הצרכן לקנות, זה ברור. אבל לנסות ולטעון כי עולם המותגים ייעלם, ייגמר, יצטמצם בצורה משמעותית ומהותית, כל אלו הן טענות שווא הנובעות מהיסטריית ייתר.
סיוון קליינגלבל כותבת כאן לידי על גורלם המר של המותגים בשנה הקרובה. גם היא מצטרפת לאותה קבוצת נביאים רואי שחורות. והכל מהפחד לעמוד בעוד מחצית השנה ולהראות כמי שלא ידע לקרוא את המפה ושוב טעה בהערכות שלו. הרי אם נגזים ויהיה יותר טוב, אף אחד לא יבוא אליינו בטענות, הרי מצב טוב הוא ברכה ואף אחד לא מחפש אז אשמים ובאסונות, כמו באסונות, כולם מחפשים את כולם.
אז בואו ננסה רגע לצאת מהפחד ולחשוב בהגיון. גורלם של מותגים וגורלה של תרבות הצריכה תלוי בכוח הקנייה של הצרכנים מחד ומאידך ברצון שלהם להישען על סמלים מוכרים ואהובים היוצרים אצלהם חיבור ריגשי, חום ורגעים קטנים של אושר. הסיבות הללו לצריכה לא ישתנו.
אז מה הולך להשתנות בקרוב? יהיו לנו פחות צרכנים עם ארנק תפוח כי יהיו לנו יותר מובטלים. נכון, אלו יקנו פחות. גם החברים הקרובים שלהם יקנו קצת פחות מהפחד שמא זה יגיע אלייהם. גם תרבות הצריכה תשתנה במקצת. מותגי היוקרה ייפגעו מאוד והתיירות, התעופה, כל מה שהוא הוצאה כבדה ומשמעותית יידחה עד יעבור זעם. אפילו לרגע אחד קטן נגבה את השינוי הזה בהתנהגות שלנו ברציונליזציה שתדבר על הגועל שבתרבות הצריכה המודרנית ועל חוסר הצורך לרכוש כל כך הרבה ולצרוך ללא הכרה.
כשנגיע לסופרמרקט נהיה יותר חסכנים, נבדוק מחירים, נחפש הצעות ערך, נחשוב פעמיים על כל מוצר ומותג שנקנה. בקטגוריות רבות, בהן אין לנו מעורבות רגשית ואין למוצרים שום תוספת ערך אמיתית או יתרון פונקציונלי, נקנה את הזול ביותר.
אבל בכל אותם מקומות בהם המותגים יהיו מספיק חזקים, מספיק מעוררי רגש או שיידעו להציע הצעות ערך טובות: חדשנות טכנולוגית ומוצרית, קשר רגשי עמוק, פונקציונליות, אריזה מיוחדת, או אפילו יצליחו לתת לנו תחושה של פינוק שעושה לנו טוב בלב – אנחנו לא נוותר. אנחנו נקנה אותם גם אם הם יהיו יקרים בשקל או שניים והעיקר שלא נרגיש מסכנים. וכוס אממק השקל הנוסף.
המותגים לא ימותו. להפך, בחלק מהקטגוריות הם רק יתחזקו. אבל, חברים יקרים, המותגים צריכים לעשות ומהר חשבון נפש ולהתאים את עצמם לסיטואציה החדשה. השקל הוא לא הבעיה. הבעיה היא הערך המוסף, ואם אין לכם כזה, אז באמת תאמינו לסיוון ואל תצאו בבוקר לעבודה. חבל על הזמן שלכם.

יום רביעי, 4 בפברואר 2009

דובים 2.0

"ואז היא בוחרת לב" , אומר חבר שלי ," ומכניסה אותו לתוך הדובי ועוברת לתהליך ההחייאה". ככה מתאר לי אוהד מה הוא עושה עם הבת שלו בשבת, בקניון של סן חוזה. קליפורניה משעממת, ככה לפחות אני מרגיש אותה, אבל הטיול בקניון של סן חוזה מזמן הפתעות. הטובה מכולם היא "בית החרושת לדובים", רשת חנויות אמריקאיות שכבר ראיתי פה ושם, אבל עשתה היסטוריה בתפיסה הקמעונאית שלה וכבשה את לב הילדים.

וכך הולך הסיפור, אתה נכנס לחנות עם המלאך הקטן שבוחר אחד מ- 25 דובים חמודים. משם עוברים לתחנת הלבבות, 10 סוגים של לבבות עם מנגינות שונות עומדים לרשותך ואתה משתיל בגופו של הדובי לב. משם, לתחנת ההחייאה, ממלאים לך את הדובי במילוי ובצפיפות גוף לפי בקשתך ומעבירים את הגופה החמה לתחנת הרחיצה. שם באמצעות לחץ אוויר מתעורר הדובי לחיים.

אבל זו רק ההתחלה, לדובי יש מספר סידורי. אתה ניגש לתחנת הרישום ורושם את הדובי במרשם התושבים העולמי. הוא מקבל מספר תעודת זהות ודרכון והוא נמצא לעולמי עד במחשב על שמך בתור הורה מאושר.

עד הנה כל הסיפור לא היה כל כך יקר, אך מכאן מתחילה החגיגה. עשרות סוגים של בגדים לבחירתך, אביזרי שיער ונעליים אותם תבחר הבת המתרוצצת בחדווה (והם יהיו יקרים) ותלביש, תנעיל, תסרק ותוסיף לדובי שלה כל אביזר אפשרי.

בסוף התהליך המפרך אתה עייף אבל הדובי של הבת מוכן. דובי ייחודי, רשום על שמה, רק שלה, בעל מבנה גוף, תלבושת ולב פועם ונושם ומעכשיו תוכלו לטייל ביחד כל שבת לקניון ולהוסיף תלבושות ואביזרים ולנהל את חייו של הדובי כחבר אמיתי במשפחה, לעולמי עד.

הרעיון של פרסונליזציה בעולם האינטרנטי מוכר ויידוע. העתקתו לעולם הריאלי והפיכתו לדרך בה אנו צורכים מוצרים היא מופלאה. גם בעולם הרגיל אנחנו רוצים להיות מיוחדים. להיות בעלים של מוצרים שהם רק שלנו, שאין לאף אחד אחר, שבתצורה הספציפית הזו רק אנו בעלי המוצר. ואחת כמה וכמה כשמדובר במשחק, בחיית מחמד או בבגד.

בעולם האופנה האיום על מותגי הענק הוא מוחשי וחברות רבות כבר מחפשות את הדרך לייצר אופנה המונית מחד אבל עם טויסט אישי. נייקי התחילו עם זה באינטרנט (נייקי פקטורי). אדידס אימצו עכשיו את זה בחנויות ומאפשרים לך לבחור פסים וסוליות וצבעים לנעליים שלך. כפכפי הוואנס מאפשרים לך להרכיב לבד את הכפכף שלך ולשלב בין סוליות לרצועות לפי טעמך ואפילו ליוויס מאפשרים לך להזמין דגם מיוחד שהותאם רק לך.

אבל ילדים? שילדים לא ירצו את הדובי כמו של כולם? ומה יקרה לדיסני סטור במקרה הזה? הרי פינוקיו לא יכול לקבל אפים שונים ומיקי הוא אותו מיקי כבר למעלה מ- 75 שנה.
התור ליד חנות הדובים מוכיח כי רצון הילדים להיות שונים ומיוחדים חזק, להיות בעלים של חית מחמד ריאלית שניתן לטפל בה כמו אצל הגדולים; הרישום של תעודת הזהות, הבעלות באתר האינטנרט על הדובי, הלב, ההשתלה, ההחייאה, לונה פארק אמיתי. אז החיים הם לא רק אינטרנט אבל גם לעולם המותגים הריאלי יש עידן 2.0.

יום רביעי, 28 בינואר 2009

הסופרמרקט הורג לי את התשוקה

"אתה לא מבין, ניו יורק זה הדבר האמיתי", אומר לי בעיניים נוצצות, בשדה התעופה קנדי, בחור שהכרתי פעם בענייני עבודה. אני מלווה את ביתי חזרה לטיסה הביתה וממשיך לקצה השני לפגישות עבודה. בהמתנה הזו הוא פוגש אותי, הצטרף לאשתו שעשתה רי לוקיישן. הוא בא לעשות עסקים בארה"ב ועיניו נוצצות. "זה הדבר האמיתי" הוא מוכיח אותי. אני מנסה לרמוז שמדובר בתקופת משבר, תקופה קשה לעסקים אבל "אני איש שיווק" הוא אומר, "בכל משבר יש הזדמנות". מה שנכון נכון.

אבל ניו יורק האמיתית , בעיני, קצת משעממת. לא קורה בה כבר שנים משהוא חדש. העיצוב בחנויות שלה סביר אבל לא מעודכן, המותגים שלה משעממים, עיצוב הפנים של מקומות הבילוי שלה קצת שחוק ובכלל ניו יורק היא עוד הקצה הנועז של אומה די משעממת שלא מחדשת בעולם הקראייטיבי שום דבר. אופנה? מותגים? חדשנות שיווקית?

אבל חנות אחת כן עושה לי את זה , כמו תמיד. הול פוד. מקדש האוכל. החנות הזו עושה לי תמיד צביטה בלב. אם ביתר העולמות אני לא מרגיש שניו יורק משיגה את תל אביב הרי שבאהבה לאוכל היא עושה את ההבדל. הסופרמרקט הזה הוא מקדש לאוהבי החיים, לאוהבי אוכל טוב. העיניים מתחרמנות למראה הדוכנים העמוסים באוכל טרי חתוך להפליא, האוכל המוכן מעלה ריח המוציא אותך מדעתך, המדפים עם הסוגים השונים של מזון מכל העולם וחנות הדגים והבשר. אלוהים. תציל אותי.

הסופרמרקט הישראלי מדכא את חוש המזון והטעם, מכניס אותך למוד של קניית התייעלות, העמסת ייתר של מוצרים סטנדרטיים באחוזי הנחה כאלו או אחרים, ובגדול – מוציא לך את החשק להשקיע באוכל שלך. הסופרמרקט הישראלי לא מצליח לעשות את האוכל לבילוי ואת הארוחה לאירוע משפחתי או זוגי שכדאי להתכונן סביבו. נאכל טוב כשנצא עם חברים למסעדה.

הסופרמרקט הישראלי הוא פושע קולינרי. כזה שגורם למי שרוצה לאכול טוב לנסוע מהקצב השכונתי, לשוק, לחנות הדגים, ולקונדיטוריה ולאסוף רכיבים אחד אחד, בעשרות לוקיישנים. כזה שגורם לך בשביל לאכול טוב לעבוד קשה.

המקדש של הול פוד גורם לי להתחרט שאני לא גר ליד. הייתי יורד לשם יום יום. מחליט על תפריט הערב. אוסף לי את המצרכים הטובים ביותר והטריים ביותר שניתן למצוא. מוסיף קצת מיוחדים מהאוכל המוכן הנהדר, מקנח באיזה יין מדהים או שוקולד או לוקח כמה חתיכות בחנות הגבינות שלהם של חריצים מגרים מכל העולם. בקונדיטוריה הייתי לוקח לי כל יום לחם אחר, קצת מהעוגות והבשר. אלוהים. כל יום הייתי עושה לי נתח אחר וכשייגמר הייתי עובר לדגים. הסופרמרקט האמריקאי, במיוחד הול פוד, עושה לך חשק לבשל. אוהב מזון. אוהב חיים. רוצה להאכיל אותך רק טוב.

נדמה לי שאם הייתי חי שם הייתי משמין בהמון קילו. לא הייתי יכול לעמוד בפיתוי של השפע הזה. אז אולי, בעצם, הסופרמרקט הישראלי (שמדכא את חוש הטעם ואת החשק לבשל) הוא בעצם מזימה ממשלתית להשאיר אותנו רזים? או שאולי לא חושבים אצלנו שתאווה לעיניים ולחיך היא כלי שיווקי ששייך לעולם המזון והוא בטעות סווג בעולם היחסים הבין אישיים.

יום חמישי, 22 בינואר 2009

הגאונות שבכדור

לקחתי את הבת שלי לביקור בניו יורק. חוב ישן שהייתי חייב לה והגיע לסיומו בשבוע שעבר. ברשימת אתרי החובה שלה לביקור בעיר , כמובן אחרי אברקומבי, הייתה החנות של M&M בטיימס סקוור. מפה לשם, בשלג המקפיא הגענו לחנות ההומה והיא, שלא אוכלת שוקולד, עמדה ומילאה שקיות בכדורונים הצבעוניים בהתרגשות גדולה. וואו, איזה חנות מדהימה. אני חייבת לקנות, היא אמרה, פשוט חייבת.
הם היו בסך הכל "עדשים" בעגה הישראלית אבל פעילות שיווקית מדהימה הצליחה להפוך אותם לגיבורי התרבות האמריקאית. סוכריות ה- M&M או יותר נכון כדורוני השוקולד יצאו כבר מזמן ממדרגת ממתק ועלו למדרגת סמל תרבותי אמריקאי. בכל פעם שאני מסתכל ולומד את הפעילות השיווקית שלהם אני שוב נפעם מול רמת התחכום והיצירתיות שמלווים את הכדורונים הללו בדרכם להיכל התהילה של השיווק העולמי.
החנות שלהם בטיימס סקוור מגלמת כמובן את כל הסיפור, אבל התפיסה השיווקית שלהם עושה את ההבדל. הפעילות המלווה את הפיכתם לגיבורי תרבות לוותה מאז ומעולם בפעילות של מעורבות צרכנים ושיווק חוויתי כאשר הפרסום שלהם הינו תמיד פרסום לפעילות או אירוע מיוחד הקשור בסוכריות או בשיתופי פעולה עם צד שלישי. אף פעם לא סרטי תדמית. מה זה בכלל?
הכניסה להיכל התהילה התחילה בשבילי בפרוייקט המדהים בו נעלמו הצבעים מהסוכריות שהופיעו על המדפים בשחור לבן בלבד וביקשו את עזרת הציבור במציאת הצבעים שנעלמו. הקמפיין הזה שלווה באירועים, הגרלות ופעילויות שטח רבות למציאת הצבעים שנעלמו חיזק את הבנת הצרכן כמה הוא זקוק לכדורונים הצבעוניים שלו וכמה הוא לא יכול בלעדיהם. זה ממשיך בקמפיין שביקש מהצרכנים להצביע בעבור צבעים חדשים שיתווספו לנבחרת הכדורונים וכמובן בקמפיין "הצבעים רבו ונפרדו" בו לא היו יותר חבילות מעורבבות צבעים, אבל מי שמצא בטעות צבע שהסתנן לתוך שקית לא שלו זכה בפרסי ענק.
אבל לא רק קמפיינים כאלו היו למותג. שלוש רגליים מרכזיות היו לעשייה השיווקית: קמפייני הצבעים כאמור, פעילות של פרסנוליזציה של הכדורונים וכמובן חנויות המותג המפורסמות שנתנו ביטוי לעולם של מרצ'נדייז שנבנה מסביב לדמויות. והכל הכל על ידי האנשה מוחלטת של הכדורונים והפיכתם לגיבורי תרבות אנושיים בעלי תכונות ואופי.
סוכריות הן סוכריות הן סוכריות. הדרך של M&M לאורך השנים מוכיחה כי משווק המבין כי המוצר שלו הוא רק מוצר וכי בדרך להפיכתו למותג יש צורך בעשייה וביצירה של התרחשויות אמת ומשחק במוצרים המייצרים עניין ובונים מותג. הסיפור הוא לא תקשורת תדמיתית, הסיפור הוא לנצח ובגדול דרך מקוריות קראייטיבית.
בתחום הפרסונליזציה מתפתחת M&M ברוח הזמן ובאמצעות האינטרנט. תוכל להזמין סוכריות מיוחדות עם לוגו קבוצות ה-"אן אפ אל" החביבות עלייך לקראת משחקי הגמר או ליצור כדורונים לאהובתך עם שמה עליהם ועוד ועוד.
רגש + תחכום שיווקי + אירועים בחיי המוצר + פעילות חוויתית + פיתוח עולם שלם של מרצנדייז, הפכו את הסוכריות הללו למותג המחזיק מסביבו עולם צרכנים מהופנט ומכור הנשבע במותג שלו. כמעט כמו צרכני אפל. עולם המוצרים הנילווים הפך מוצר בינוני ללא כל חן למוצר מתנה המשתווה למעולים שבשוקולדים השוויצריים. אומץ? הברקה? העזה? זה לא בא משם. פשוט עושים שם שיווק אמיתי ב- M&M, שיווק שמרגש צרכנים והופך אותם מעורבים, וזה כל הסוד.

יום שלישי, 20 בינואר 2009

שובו של המכולתניק

בחודשים האחרונים רואים המשווקים תופעה יוצאת דופן, ביחס לטרנד של השנים האחרונות, המכולת הפרטית והמינימרקט השכונתי מתחזקים על חשבון הרשתות. זה לא בגלל המלחמות חסרות הפשר בין הריבוע הכחול והשופרסל, גם לא העוף בשקל לקילו של רמי לוי. נמאס, הם אומרים, נמאס מהחנויות הגדולות שגורמות לנו לקנות את מה שלא היינו צריכים.
שני זרמים מרכזיים משפיעים על הגל האחרון ושניהם קשורים לצונמאי הכלכלי מכיוונים שונים. האחד כלכלי, החנות השכונתית מהווה עבור הצרכן קו אשראי נוסף. הוא נכנס למינוס המותר בבנק, הוא מושך בכרטיס האשראי והוא פותח קרדיט בחנות השכונתית. "תרשום לי" היינו קוראים לזה פעם. הצרכן מחפש קווי אשראי נוספים בכדי לא להגדיל את המינוס הכואב ובעל המכולת משמש עבורו בנק נוסף להגדלת הארנק המשפחתי.
הגל השני הוא גל פסיכולוגי. שנים של פעילות איזוטרית של מתנגדי המודרניזציה וצרכנות השפע לא עשו מה שצונמאי אחד עשה. הציבור מוצא את עצמו יוצא כנגד צריכת היתר של העולם המודרני, אבל לא מהסיבות האידיאולוגיות. המצב הכלכלי מביא את הצרכן לאותה נקודה של מתנגדי הצרכנות המודרנית, אבל מכיוון אחר. "אנחנו לא רוצים להתפתות" , "עדיף לנו לשלם יותר בחנות השכונתית ולא ללכת לחנות הענק שם אנו קונים הרבה יותר מידי", יותר ממה שאנו צריכים , יותר ממה שאנו יכולים להרשות לעצמנו. מחיר המכולת, שהוא יקר משמעותית מהמחיר בחנות הענק הוא זול לעומת הבזבוז שבקנייה בחנות הגדולה. אנחנו באים ויוצאים עם המצרכים שבאמת אנו צריכים. לא יותר, לא פחות. כל אלו הם ציטוטים בנאליים הנשמעים בתקופה האחרונה במחקרי צרכנים.
שני הגלים הללו מביאים איתם בעיה והזדמנות. המערך השיווקי של מרבית היצרנים מופנה לעבר הרשתות הגדולות, פרטיות או לא, והמיני מרקט הפרטי סובל מהזנחה ברמת הטיפול לאורך השנים האחרונות. קווי ההפצה, שטחי המדף והאחסנה ואפילו היכולת של בעל המכולת להחזיק מספר רב של מותגים הינה מוגבלת לחלוטין. אבל מהצד השני פה טמונה ההזדמנות ענקית. בניגוד לרשתות הענק הרי שבחנות הפרטית יכול המשווק לעשות הרבה בשביל לשנות את נטיית הצרכן. ממבצעים לקמעונאים הגורמים להם למלא את המדפים בסחורה של יצרן אחד על פני משנהו ועד אבזור חכם ומתזכר בנקודת המכירה.
כאשר באים הדיווחים המדכאים ומדברים על ירידה בצריכה, המתבססים על הירידה במחזורי חנויות הענק, לא לוקחים הכותבים בחשבון את השתנות המגמה. לא כל הירידה היא ירידת צריכה וחלקה הוא הסטה לעבר ערוצים פחות מדידים שהיכולת לכמת אותם ולהבין שם את המגמות הינה קטנה.
הגל הזה מחזיר אותנו אחורה. כוחו של הקמעונאי הפרטי עולה. במכולת הקטנה יוגורט זה יוגור, לא דנונה או מולר או יופלה. קונים מה שהמכולת מחזיקה. המהלך הזה מחייב את המשווקים לחזור ולהוציא מהמחסן את הכלים הישנים: מבצעים לקמעונאים, מבצעי יעדים ונאמנות, וטיפול ברמת הנראות המתזכרת בחנות הפרטית. הרבה מאוד מאמץ על מעט מאוד מחזור פר חנות. מסובך מאוד לעבוד בתפיסה הקיימת כיום אצל המשווקים אבל הפוטנצייאל ענק למי שיידע להתמודד ולנהל את המערכה בצורה הנכונה. היכולת לקנות נתחי שוק בשוק הפרטי גדולה וזולה לעומת קניית נתחי השוק בשוק המאורגן.
גם המוצר חייב לעבור התאמה. המכולת הפרטית אינה יכולה לספוג חלק גדול מאריזות החסכון, מהאריזות הגדולות ואפילו חשיבות האריזה היפה פוחתת. מהצד השני, החנות הזו והטנרד הזה מתאימים מאוד למוצרי אימפלס רבים, לאריזות אישיות או קטנות ואפילו לרבים מהמוצרים הטריים.

השיווק של מחר הוא לפעמים השיווק של אתמול. החיים והעולם הם גלגל שלפעמים מתגלגל קדימה ולפעמים אחורה. בשנה הקרובה נצטרך להוציא החוצה מהמחסן הרבה מהטכניקות וצורות החשיבה של פעם ולאוורר אותן לטובת מהלכים חדשים ושונים מאלו להם התרגלנו. אבל, געגועים לנחל – לא יהיו לנו.

זה הזמן לעוגות גזר

סקר דה מרקר השנתי , שפורסם אתמול, צופה את המגמה לשנה הבאה: הרחבת הפרסום באינטרנט ותקציבי קידום המכירות ומהצד השני, קיצוץ בתקציבי המדיה המסורתית. הייתי אמור להיות שמח מהתוצאות הללו, הנה, המצב הכלכלי עוזר לתחזיות שלי להתגשם.
אפילו החיבור המעניין בסקר בין הגידול באינטרנט וקידום המכירות מתאים למגמה העולמית כרגע, חיבור הדוק בין פרוייקטים של קידום מכירות ואינטרנט. מגמה זו , ההולכת ותופסת תאוצה רבה בעולם, משקפת הבנה כי היכולת לגעת בקהלים צרים ומוגדרים תוך יצירת עומק למסר ולהפעלה היא הפתרון כאשר מפרסמים באים לטפל בקהלים כגון נוער, קהלים עסקיים, נשים, ילדים או סתם קהל מוגדר כמו חובבי בריאות או חולים במיגרנה.
אבל בתוך המגמה הזו אנו צריכים להשגיח כי הגידול והפניית התקציבים יבוצעו תוך ביצוע פעולות לטווח הארוך ולא לטווח הקצר, תוך שימוש בהם בצורה מושכלת ולא באמצעות קניית הבאנר הראשי המיותר לחלוטין. גידול במכירות באמצעות קידום יכול לבוא מכמה כיוונים: מבצעים והוזלות הם הדרך הקצרה והבטוחה לטעות ולהזיק למותג. הרחבת קהלים, העמקת שימושים, חינוך לצריכה ופעולה מול קהלים צרים תוך הענקת משמעויות חדשות למותג ולשימוש בו – הם הם הכיוונים הנכונים כאשר אנו באים לטפל בקידום מכירות בשנה הקרובה.
תארו לעצמכם שהמוצר שלכם הוא גזר. קילו שלם בשקית מצוננת הייטב. הדרך הקצרה תהיה לתת חצי קילו מתנה והמכירות בטוח יגדלו. אבל הגזר יישאר במקרר הביתי והצרכן לא יקנה גזר בקניה הבאה, הרי ארנבים אנחנו לא, אבל אם הפעילות הקידומית תהיה קמפיין משולב לאפיית עוגות גזר יש לנו סיכויי גדול.
המצב קשה. אנו יושבים בבית, יוצאים פחות למסעדות ומארחים יותר. הרצון של הצרכן לשפר את רמת האירוח והאוכל בבית הוא כנה וקיים פה צורך אמיתי. אם ליד דלפק הגזר תעמוד דיילת מומחית לעוגות ותספר לצרכן על האיכות הנפלאה של עוגות הגזר ואפילו על הצד הבריאותי שבהם, בכיס שליד נציע לצרכן מתכונים משולבים בקופונים להנחה לחומרים האחרים הנדרשים לעוגה, תחרות עוגות גזר תעניק נסיעה לחבל גזרוני בדרום צרפת עם חופשה משפחתית בטירה כתומה, ומהצד השני נפרסם באינטרנט קמפיין מצחיק באתרי מתכונים ואתרים גסטרונומיים , בתוספת פנייה לנשים באתרי נשים ואפילו קמפיין טיזרי קליל באתרי מסעדות המציע לצרכן לוותר על המסעדה ולהפוך את הבית לקונדיטוריה. הקמפיין הזה יביא לגידול במכירות הגזר תוך בניית הערך , הפיכתו לאופנה ואפילו יצירת תחושות חיוביות כלפיו. הרי אנו אוהבים עוגות ובטח עוגות בריאות.
המשל על הגזר הוא הסיפור של קידום מכירות חכם ושילוב האינטרנט והקד"מ להעצמה של פרוייקטים. איתור ההזדמנות, הרחבה והעמקת הצריכה באמצעות מסר רלוונטי לקהל ספציפי, העלות לא נוראית, התוצאה כמעט מובטחת והערך לטווח הארוך משמעותי. הפעילות הזו , בהעלם הקמפיין, תישאר ותחזיק מעמד כי היא תצליח לפתח הרגל שיישאר עם הצרכן ולא יעלם עם תום ההנחה.
צורת החשיבה הזו דורשת מאיתנו המשווקים לתקוף אחרת את השנה הבאה. השאלה המרכזית היא מאיפה יבוא הגידול במכירות ולא איך הוא יבוא. מה הוא הצורך האמיתי שהמוצר שלנו עונה עליו, איזה צרכן עדיין לא קונה אותנו ומה ניתן לעשות בכדי להפוך אותו לצרכן תוך שאנו עונים על צורך אמיתי אצלו. וכמובן, לחשוב אחרת ברמת התקשורת השיווקית. הרי קמפיין טלוויזיה בפריים לעוגות הגזר ייפול אל מול צרכנים רבים שאינם רלוונטיים אבל קמפיין באינטרט ובמדורי הבישול בעתונות, כמו גם תשדירים קצרים בתוכניות הבישול ואפילו תוכן שיווקי בהם – יעשו את העבודה. אבל איגוד השיווק, השותף של דה מרקר בהכנת הסקר לקראת הכנס השנתי שלו, בחר להתעלם מהכל. הכנס שלו שוב עוסק בשאלות החשובות באמת. היום שאחרי, הדבר הבא, מודל שיווקי, דירוג המפרסמים, סין, נו באמת. עם כותרת של "מה הלאה" ובחירת נושאים כה תמוהה ואנכרוניסטית לכנס, בטוח שהדבר הבא יהיה ההיסטריה של המנכ"ל כי המכירות נמצאות בפיגור. והתשובה תהיה ברורה, תורידו מחירים, תקצצו בתקציב.

יום חמישי, 1 בינואר 2009

לא האריזה קובעת!

בשבוע כל כך מתוח של מלחמה לא כדאי לנאום לכם ארוכות על תזות תקשורתיות שהחמצנו. אולי זה הזמן לחשבון נפש של הירהורים קצרים על שיווק ואריזה:
ביבי ,ברק וציפי באינטרנט. ברק אפילו בא לבקר בארץ נהדרת. כל מה שלמדנו מאובמה יושם במהירות אל תוך מערכת הבחירות הישראלית. השיווק, וזה טיבו, יודע לאמץ במהירות חידושים ושינויי מגמות שאנו רואים בעולם ולמצוא להם את האדפטציה המקומית, הרלוונטית, בכדי להמשיך ולהיות בקו הראשון של העשייה התקשורתית בעולם. הלימוד מאובמה היה מהיר. אינטרנט הייתה מילת המפתח לפי הניתוח הישראלי, היכולת לתקשר עם הקהל וליצור אצלו מעורבות. זה לא משנה שאצל אובמה האינטרנט היה מכונת כספים משומנת והיה הדרך , בפריסה גיאוגרפית כל כך רחבה וביזור של אמצעי מדיה, להרגיש חלק מקהילה נבחרת של אנשים שמביאים את השינוי לאמריקה. מה משנה המהות, הרי האינטרנט הוא המפתח.
אז הלכו היועצים הישראלים והביאו את המועמדים לאינטרנט. בלוגים, קהילות, כל מה שכאילו כתוב בספר של אובמה. אפילו את ההברקה של סטרדיי נייט לייב אפשר להעתיק. וגם אצלנו ברק היה גמלוני ומשעשע כמעט כמו הסגנית המיועדת בארה"ב, ואפילו הצליח לגרור לשיח ציבורי על היותם של הפוליטקאים אחד האדם. אבל בדרך לאינטרנט ולמערכה הכל כך חדשנית שכחו הצוותים המנהלים נושא אחד קטן, המוצר. במקרה של אובמה היה מוצר. אמיתי, עם מסר , עם מהות, עם רעיון מאחוריו שגרר וייצר את ההתגייסות של ההמונים וההתחברות הרגשית שבאה לידי ביטוי ברשת. לא האינטרנט עשה את הקמפיין, האדם עשה אותו, והאינטרנט הייתה המדיה שהתאימה בכדי לחבר את האדם, האוהדים והעשייה ונילוו לזה, כמובן, גם פעילות שטח אמיתית ומקיפה.
ואצלנו, עומד האינטרנט מיותם עם באנרים נהדרים וכאילו בלוגים ורשת חברתית של תומכים, אבל זה בעיקר נראה כמו מסיבה שאיש לא בא אליה שהופכת לציטוט מהשיר ההוא של יונתן גפן, זה לא כ"כ נעים לראות גן סגור.
לא נעים לראות גן סגור. המון סיסמאות ואתרים יפים בלי מהות אחת קטנה. אז אולי במקום לעסוק במדיום נעסוק במועמד וברעיונות שלו, במסר שלו שיצליח לחבר אותנו אליו. ואם יהיה כזה אז באמת כבר לא משנה מה תתנו לנו כמדיה. אנחנו נהיה אתכם. אולי הגיע הזמן למכור את המוצר, סליחה המועמד, ולא את האריזה שלו.
וזה מביא אותי לאתר הנהדר של תחרות האריזות העולמית שעלה לאחרונה לרשת עם הזוכים והמצטיינים בעולם בתחום האריזות.
www.thedieline.com/
התחרות הזו מאפשרת לנו הזדמנות להציץ לתוך המגמות העולמיות בתחום, ובצורה הפוכה לפוליטיקה, פה, מעט זה הרבה. המגמה הבולטת בקרב הזוכים היא מינימליזציה של צבעים, תמונות או חומרים. העיצוב המצטיין של האריזות בעולם נקי, חד גוני אפילו, ובעיקר ,מאוד פשוט. הפשטות הזו היא שהופכת אותו לחזק ולמוכר.
במלחמה על המקום בעגלה לעיצוב אריזת המוצר יש ערך גדול. ככל שהקנייה היא אימפולסיבית, הרי שאנו כיצרנים מחפשים את הדרך לגנוב את ליבו של הצרכן. לייצר אצלו תחושה בטוחה, מוכרת, חמה, וכל זאת מאריזה בלבד. ככל שהמוצרים זהים, הרי שאריזת המוצר מהווה את הבידול שלהם, מאחר והיא היא הנראית למרחוק ומסמלת על המחזיק אותה.
ובניגוד לפוליטיקה, הרי שהמוצר הזה הוא בקבוק שתייה. הוא לא צריך לבצע החלטות חשובות ולא להוביל אותנו למלחמות, הוא בסך הכל משקה או מוצר המעיד על זה שצורך אותו ומגדיר אותו לצורך סטאטוס או סטייל. כאן האריזה חשובה ולא המוצר, כאן העטיפה היא העיקר.
אז אולי מנהלי הקמפיינים, תזכרו רק לרגע כי בסוף הקמפיין שלכם המועמד שלכם יינהל כאן מלחמה. ובמלחמה לא האריזה קובעת, רק המוצר.

יום חמישי, 25 בדצמבר 2008

מבחן הטעימה האולטימטיבי

פרסום השוואתי היה מאז ומעולם טכניקה ידועה בפרסום, בעיקר בתחום המזון, בו מבחני הטעם של פפסי ואחרים היו בסיס לקמפיינים ארוכים ומשוכללים. בשנים האחרונות אף הצטרפו לזירה חיתולים, אבקות כביסה ושאר ירקות ושכללו את המבחנים לפעילויות שטח בהם צרכנים תמימים מלכלכים ומנקים וכמובן, האבקה שלהם טובה יותר.
אבל החודש נשבר השיא העולמי בקמפיין מבריק נוסף מבית היוצר של ברגר קינג. בפרוייקט אנתרופולוגי מרתק עבדו בברגר קינג במשך שנה שלמה על מבחן הטעימה האולטימטיבי. מה קורה למי שמעולם לא טעם המבורגר מהיר ונחשף אליו בפעם הראשונה? בתולי וופר, הם קוראים לקמפיין הזה המלווה בסרט תיעודי מדהים המוקרן באתר
http://www.whoppervirgins.com/
ושווה צפייה. כבר מזמן לא ראיתי קמפיין כל כך מבריק.
הטענה של ברגר קינג שווה דיון. בעולם המודרני לא יכולה להיות טעימה נקייה מדעות קדומות כי החשיפה לפרסום יוצרת אצל הצרכן תפיסת טעם ראשונית, שאינה מאפשרת ללשון להיות בתולה ונקייה ולחוות בצורה אובייקטיבית את חווית הטעם של המוצר. המותג מקדונלד'ס ותפיסתו התדמיתית אצל צרכנים, אף שלא טעמו את ההמבורגר שלהם, נותן לביג מק נקודות זכות רבות ולמרות שהוופר, לטענתם, טעים יותר, קשה מאד לחוות זאת. באמריקה, כך הם אומרים, אין בתולי וופר.
אז בברגר קינג מצאו פתרון. הם אספו חוקרים מתחום האנתרופולוגיה ויצאו לקהילות נידחות ברומניה, תאילנד, גרינלנד ובמדינות נוספות, ושם הגישו לאזרחים תמימים, שמעולם לא שמעו על וופר או מקדונלד'ס ואפילו לא ראו המבורגר בלחמניה מימייהם, את שני ההמבורגרים המתחרים לטעימה אובייקטיבית לחלוטין. הם, הם, אומרים במקדונלד'ס, הבתולי טעם הללו, יתנו לנו דיעה אובייקטיבית לחלוטין מה באמת יותר טעים. הקהילה הייתה צריכה להיות כזאת שמנותקת טלוויזיה ושלא חוותה המבורגר מהיר קודם לכן.
הסרט מרתק. מדובר בהפקת ענק עם מסוקים, תנורים ניידים ומזחלות מיוחדות שהגישו את ההמבורגרים 15 דקות בלבד אחרי שבושלו , בחורים נידחים, מלווים בחוקרים ומומחים, טבחים, מתרגמים, צוותי הפקה עצומים וכמובן מצלמות הטלוויזיה.
אין ספק מה היא התוצאה. וופר יותר טעים, למרות שכמה אסקימואים העזו לחשוב שביג מק יותר טעים. אבל בכלל, התגובות הראשונות של מי שמעולם לא ראו צמיג בלחמניה, עם חסה ועגבניה, ומנסים להבין איך בכלל אוכלים אותו – מרתקות. וכמובן שהסרט עשוי קולנועית בצורה מרשימה.
ללא ספק, מבחן השוואתי הוא דרך שיווקית מוצלחת. הצרכן מבקש היום הוכחה ברורה לכך שהמוצר עדיף, וטעימות, מבחנים בפיקוח וכד', עושים לו את זה. ההחדרה המבריקה של נוזל הכלים פיירי לישראל, לפני שנים, לוותה במבחן ענק של רחיצת 20,000 צלחות מבקבוק אחד באירוע ענק באונ' ב"ש וסללה את הדרך לנצחון מוחלט בקטגוריה.
גם באבקות הכביסה ובחיתולים הוכיחה הגישה הזו יעילות. פרוקטר אנד גמבל משכפלת אותה בעולם , בפעילויות שטח ובסרטי טלוויזיה המתעדים את הפעילות בה הצרכנים מוזמנים פיזית לבחון את היעילות מול מתחרים. כאשר יש לך יתרון טכנולוגי מובהק אין ספק שהמבחן יעיל.
אבל בתחום הטעם אנו נוהגים לחשוב כי הטעם שלנו ייחודי. טעים לי לא חייב להיות בהכרח טעים לך וכל אחד מאיתנו יכול להיות צודק. הרעיון אותו מנסים הפעם בברגר קינג להחדיר לנו הוא הכנסת ספק ללבנו, האם הטעם שלנו הוא אכן טעם אישי או שאנו שטופי מוח משנים רבות של פרסום של הענק הצהוב ואנו מרמים את עצמנו. לי זה הכניס ספק ללב.
ואם כבר פריצות דרך בפרסום, גם היינץ העלתה החודש קמפיין מבריק לקטשופ שלה. קטן אבל חכם. אף אחד לא מגדל צמחי עגבניות לקטשופ כמו היינץ וההוכחה היא ניסוי אינטרנטי בגידול צמחי עגבניות. האם שיח שנותנים לו אהבה גדל יותר משיח שלא מדברים איתו?! שיחה היא, כמובן, מילת המפתח של הפרסום החדש. דיאלוג בו אנו כמפרסמים שומעים מה יש לצרכנים להגיד. בהיינץ העמידו רמקול ליד צמח עגבניה והזמינו את הצרכנים לדבר אליה דרך האינטרנט. בינתיים העגבניה ללא מילים גדולה טוב יותר. האם יש פה פריצת דרך מדעית או שפשוט לדבר, לגעת וליצור אהבה לא עושים באמצעות העולם הוירטואלי?
האתר:
http://www.talktotheplant.com/