אי אפשר להתייחס לזה ברצינות יותר, אומר יוזם הפרוייקט איש פרסום המתחבא מאחורי חליפת קוף שעירה ומסיכה, בראיון לחדשות אי.בי.סי כשהוא מתאר את הפרוייקט שלו, שהחל לפני שנתיים והתפשט בכל העולם כמו מגיפה. פרוייקט הבועה קוראים לזה והוא התגובה ל- 150 ומעלה מסרים פרסומיים להם נחשף אמריקאי ממוצע בכל יום. הגזמנו, הוא אומר.
פרוייקט הבועה אומר במניפסט שלו: "הרחובות שלנו מוצפים בפרסום. האוטובוסים, התחנות והקירות, צורחים עלינו את המסרים. הם מנצלים ניצול ציני את המרחב העירוני ואנחנו גם קהל המטרה וגם הקורבנות של פרסום החוצות האגרסיבי הזה. פרוייקט הבועה רוצה לשנות את המונולוגים של החברות הללו לדיון ציבורי פתוח, על המסרים ועל הרעיונות. אנחנו, בפרוייקט הבועה, מעודדים את הצרכן להגיב , לענות ולנהל דיאלוג עם המפרסמים. לשתף את הציבור, החברים והמפרסמים בדעתנו על המודעות הללו וגם לעשות קצת צחוקים". כך המניפסט.
היוזם,, גי לי, איש פרסום שעזב את עבודתו החל את הפרוייקט לפני כשנתיים בארה"ב כפרוייקט גרילה שרכב על גל האינטרנט 2.0 ומעורבות הצרכנים. כיצד העולם הולך קדימה לדיאלוג, לשיתוף צרכנים ורק מדיית הרחוב מעיקה עלינו בלי יכולת לפצות את הפה? כך, על בסיס השאלה הזו והרצון לעשות קצת צחוק מעולם הפרסום ואפילו להפוך אותו לאמנות רחוב מסוג כלשהו , הוא החל להדביק בועות ריקות היוצאות מפיהם של דוגמני הפרסומת והזמין את הציבור לכתוב בתוכן את התגובות לתכני הפרסום. הבועות, מעולם הקומיקס, משאירות מקום לכתוב בתוכן תשובת נגד, או אמירה או משפט כלשהו היוצא כביכול מפיו של המוצר/הדוגמן/הדמות המובילה את הקמפיין ומגיבה לתכני הפרסום והרעיון המותגי.
מארה"ב התרחב הפרוייקט לאירופה, לאמסטרדם, לגרמניה, לאיטליה ואף לארגנטינה. גי לי הפך כוכב תרבות, הוציא בשנה שעברה ספר, נחשף, וייצר השראה ליזמים נוספים במדינות אחרו, תוך שהפרוייקט פותח קבוצות משתמשים ויוצר קהילות בפייס בוק ובפליקר המתעדות את הבועות, את המעשים והאמירות ומעלים אותם לאתר. באתר גם ניתן להוריד ולהדפיס בועות והוראות הדבקה. דפדוף באתרים ואלבומי התמונות לא מציג רק גרסה אחת של תגובה. הצרכן מתחבר לפעמים וממשיך את הפרסום, לעיתים יוצא נגדו, לעיתים הופך אותו לצחוק ולעתים תומך בו. 1,000 בועות, 1,000 דיעות. כמו בחיים.
הפרסום מעורר ומתעורר. המונולוג השיווקי הוא מציאות שעוברת מהעולם. דיאלוג הוא מילת המפתח ומותגים המייצרים מונולוגים סופם להשאר בודדים כמו הנודניק של החברה שכל הזמן רוצה להיות במרכז ולדבר על עצמו. תקופות קשות יותר, כמו התקופה שאנו עומדים לפניה, מחייבות שינויים בשפה התקשורתית מול הלקוחות שלנו אם ברצוננו להתחבר לצרכים ולמצוקות שלהם. החיבור לא יהיה בהוזלת מחיר המוצרים, זה קל. החיבור צריך לבוא תוך ניהול של דיאלוג מול הצרכנים המחבר אותם אלינו על בסיס הצרכים האמיתיים שהמותגים שלנו ממלאים.
השיח המתנהל כרגע אצל כולם הוא השיח של תכנון המהלכים השיווקיים לשנה הבאה. אין לו גוון אחד. יש ארגונים העושים סלטות בשביל להשאיר את שורת הרווח זהה ומוכנים בגינה להקריב את המותג, הצרכן ומה לא, ויש ארגונים המנסים להתמודד עם התקופה תוך יצירת מוצרים, מבצעים ופעולות שיתחברו אל מצוקות הצרכן והצרכים המיוחדים שלו בתקופה הקרובה. מחיר הוא רק אחד מהם, בטח לא הגדול מכולם.בתקופות שכאלו גוברת הציניות של הצרכן למול המסרים הפרסומיים והוא בוחן אותם בשבע עיניים. בפרסום 2009, או 9.0, הפתרון הוא לא לשתוק, הפתרון הוא למצוא את המסרים המותגיים והרעיונות שיכולים להתחבר למצב הזה ובעיקר להיות פחות שחצנים, פחות לדבר, יותר לעשות, ולא לעמוד על השולחן ולהמשיך לצעוק את המסרים של אתמול. הם בקושי התאימו לאתמול.
פרוייקט הבועה אומר במניפסט שלו: "הרחובות שלנו מוצפים בפרסום. האוטובוסים, התחנות והקירות, צורחים עלינו את המסרים. הם מנצלים ניצול ציני את המרחב העירוני ואנחנו גם קהל המטרה וגם הקורבנות של פרסום החוצות האגרסיבי הזה. פרוייקט הבועה רוצה לשנות את המונולוגים של החברות הללו לדיון ציבורי פתוח, על המסרים ועל הרעיונות. אנחנו, בפרוייקט הבועה, מעודדים את הצרכן להגיב , לענות ולנהל דיאלוג עם המפרסמים. לשתף את הציבור, החברים והמפרסמים בדעתנו על המודעות הללו וגם לעשות קצת צחוקים". כך המניפסט.
היוזם,, גי לי, איש פרסום שעזב את עבודתו החל את הפרוייקט לפני כשנתיים בארה"ב כפרוייקט גרילה שרכב על גל האינטרנט 2.0 ומעורבות הצרכנים. כיצד העולם הולך קדימה לדיאלוג, לשיתוף צרכנים ורק מדיית הרחוב מעיקה עלינו בלי יכולת לפצות את הפה? כך, על בסיס השאלה הזו והרצון לעשות קצת צחוק מעולם הפרסום ואפילו להפוך אותו לאמנות רחוב מסוג כלשהו , הוא החל להדביק בועות ריקות היוצאות מפיהם של דוגמני הפרסומת והזמין את הציבור לכתוב בתוכן את התגובות לתכני הפרסום. הבועות, מעולם הקומיקס, משאירות מקום לכתוב בתוכן תשובת נגד, או אמירה או משפט כלשהו היוצא כביכול מפיו של המוצר/הדוגמן/הדמות המובילה את הקמפיין ומגיבה לתכני הפרסום והרעיון המותגי.
מארה"ב התרחב הפרוייקט לאירופה, לאמסטרדם, לגרמניה, לאיטליה ואף לארגנטינה. גי לי הפך כוכב תרבות, הוציא בשנה שעברה ספר, נחשף, וייצר השראה ליזמים נוספים במדינות אחרו, תוך שהפרוייקט פותח קבוצות משתמשים ויוצר קהילות בפייס בוק ובפליקר המתעדות את הבועות, את המעשים והאמירות ומעלים אותם לאתר. באתר גם ניתן להוריד ולהדפיס בועות והוראות הדבקה. דפדוף באתרים ואלבומי התמונות לא מציג רק גרסה אחת של תגובה. הצרכן מתחבר לפעמים וממשיך את הפרסום, לעיתים יוצא נגדו, לעיתים הופך אותו לצחוק ולעתים תומך בו. 1,000 בועות, 1,000 דיעות. כמו בחיים.
הפרסום מעורר ומתעורר. המונולוג השיווקי הוא מציאות שעוברת מהעולם. דיאלוג הוא מילת המפתח ומותגים המייצרים מונולוגים סופם להשאר בודדים כמו הנודניק של החברה שכל הזמן רוצה להיות במרכז ולדבר על עצמו. תקופות קשות יותר, כמו התקופה שאנו עומדים לפניה, מחייבות שינויים בשפה התקשורתית מול הלקוחות שלנו אם ברצוננו להתחבר לצרכים ולמצוקות שלהם. החיבור לא יהיה בהוזלת מחיר המוצרים, זה קל. החיבור צריך לבוא תוך ניהול של דיאלוג מול הצרכנים המחבר אותם אלינו על בסיס הצרכים האמיתיים שהמותגים שלנו ממלאים.
השיח המתנהל כרגע אצל כולם הוא השיח של תכנון המהלכים השיווקיים לשנה הבאה. אין לו גוון אחד. יש ארגונים העושים סלטות בשביל להשאיר את שורת הרווח זהה ומוכנים בגינה להקריב את המותג, הצרכן ומה לא, ויש ארגונים המנסים להתמודד עם התקופה תוך יצירת מוצרים, מבצעים ופעולות שיתחברו אל מצוקות הצרכן והצרכים המיוחדים שלו בתקופה הקרובה. מחיר הוא רק אחד מהם, בטח לא הגדול מכולם.בתקופות שכאלו גוברת הציניות של הצרכן למול המסרים הפרסומיים והוא בוחן אותם בשבע עיניים. בפרסום 2009, או 9.0, הפתרון הוא לא לשתוק, הפתרון הוא למצוא את המסרים המותגיים והרעיונות שיכולים להתחבר למצב הזה ובעיקר להיות פחות שחצנים, פחות לדבר, יותר לעשות, ולא לעמוד על השולחן ולהמשיך לצעוק את המסרים של אתמול. הם בקושי התאימו לאתמול.
