לא רק שבוע הספר מת. גם מגרשי הכדורגל בישראל לא זוכים לעדנה ולא מצליחים להוציא את האוהדים מהבית. הספורט, המשמש בעולם כמדיום שיווקי מהמעלה הראשונה, מצליח בישראל לשרוד בקושי כתוצאה מנותני חסות בעלי עניין אישי בתחום או בקבוצה. למזלי הטוב יצא לי להיות אורח של אחד מנותני החסות למשחקי היורו בשבת שעברה. חוויה. שם בברן, במשחק הנפלא של הולנד מול צרפת, הבנתי לפתע למה אנחנו לא מצליחים איפה שרומניה כבר מזמן משגשגת. הארה שיווקית.
40,000 איש היו שם באיצטדיון הקטן של ברן בחגיגה. שעתיים קודם למשחק כבר היינו אנחנו ורוב רובם של הצופים ברחבת האיצטדיון. שלושה מחנות. כתומים, בשביל הולנד. כחולים, בשביל צרפת. וכאלו בלי כלום. מעט מאוד. בעיקר יושבי תאי הכבוד ומוזמני נותני החסות.
ברחבה הקידמית של האיצטדיון היו פרוסים להם עשרות הביתנים שהפכו את האצטדיון לפסטיבל. במאסטר קארד הזמינו אותך לצילום מנשק באוויר את גביע היורו, באולפן וירטואלי. בקאיה חילקו דגלים של הקבוצות וקרון מוזיקלי ערך מסיבת ריקודים מסביב לאוטו קטן. אדידס הציעו לך תצלום למזכרת עם כדור ענק וכמה דוגמניות מדהימות על רקע שלט המשחק. אבל קרלסברג, הם היו הטובים ביותר. ברחבה גדולה מלאה דיילים הזמינו אותך לצבוע את הפרצוף בצבעי המדינה שאתה אוהד תמורת כובע מיוחד של הבירה עם דגל המדינה מרוח עליו כנוצות של ציף אינדיאני. חנויות של הועדה המארגנת מכרו כמעט כל מזכרת אפשרית מחולצה ועד דיסק און קי.
על הכרטיסים לאולם המכובדים נלחמים כל בעלי המאה, והבנקים השוויצרים מחלקים הזמנות לבעלי חשבונות הזהב. ספונים על קוקטייל איכותי, עם דרינקים על השולחן וארוחת ערב ברמת מסעדה של חמישה כוכבים, מבלים עשירי העולם עם חברים בחסות מותג כזה או אחר שהביא אותם לשם. איזה אווירה , איזו רמה, איזו תחושה של להיות במקום הנכון. תענוג להיות לקוח של מותג שמכניס אותי לשם.
ובאיצטדיון , שעה לפני, כמו בתנועת הנוער. משחקי חברה. חולצות ענק, דגלים, כרזות של נותני חסות וסתם כדורים ענקיים, עוברים מיציע ליציע בתרגילי ידיים מיוחדים. להקות האוהדים מפעילות את היציעים הכתומים-כחולים הנראים כמו עדלידא אמיתית של פורים. תלבושות, כובעים, תחפושות, כלי נגינה ומה לא. רק לעמוד שם בתאים ולהביט בקרנבל היה שווה את כל הנסיעה.
ובלילה ביציאה, הביתנים של קרלסברג הופכים את עורם. תחזיר לנו את הכוסות הריקות ואל תשליך ברחוב ותזכה לשקיות נאצ'וס חביבות לדרך הבייתה. גם ירוק של בירה וגם ירוק של אל גור. שילוב מופלא כמעט. בעיר עצמה הרחובות מפוצצים. מי שלא מצא כרטיס צופה בנו דרך איצטדיונים ענקיים על מסכי ענק עם להקות וריקודים ודוכנים ומסיבות עד אחת אחר חצות. קבוצות האוהדים רוקדות בתלבושות המדהימות ושוויץ הקרירה ניראית לפתע כמו גיי פרייד אחד גדול.
כאשר הספורט הופך ממשחק תחרותי לפסטיבל תרבותי, והחוויה שסביבו הופכת גם אפיקורס ספורט כמותי למתבונן נלהב, יש תמורה לחסות. כאשר הצפייה היא חוויה מגיעים למגרשים גם צרכנים נורמליים לא רק מכורי הספורט. השמחה והחגיגה פותחת את הלב למותגים והם זוכים לתמורה והערכה וחיבור ריגשי והעצמת הרעיונות שהם שייכים לרגעים משמחים בחיים ולצרכנים. המותגים לא אוהבים את הספורט התחרותי ואת המכורים השרופים, הם אוהבים את האוהדים, את השמחה, החוויה והחגיגה הנילוות למשחק. כאשר המשחק, כמו אצלנו, אינו חגיגה אלא מלחמה, המותגים מתרחקים ממנו. הרי מותגים לא אוהבים מלחמות ובטח לא הפסדים.בכדי להחזיר את האוהדים למגרשים ולהביא את המותגים להשקיע בהם סכומי כסף יש להפוך את המשחקים לחוויה גדולה מהספורט, לבילוי תרבותי הפונה לקבוצה רחבה של צרכנים. אז העובדה שבטלוויזיה רואים יותר טוב ובעיתון מבינים יותר טוב ובעצם מדובר ב 44 רגליים שרצות אחרי כדור, לא תשנה יותר. אז הספורט הישראלי יכול להפוך לבילוי חברתי שצרכנים ומותגים ישמחו להשתתף בו.
40,000 איש היו שם באיצטדיון הקטן של ברן בחגיגה. שעתיים קודם למשחק כבר היינו אנחנו ורוב רובם של הצופים ברחבת האיצטדיון. שלושה מחנות. כתומים, בשביל הולנד. כחולים, בשביל צרפת. וכאלו בלי כלום. מעט מאוד. בעיקר יושבי תאי הכבוד ומוזמני נותני החסות.
ברחבה הקידמית של האיצטדיון היו פרוסים להם עשרות הביתנים שהפכו את האצטדיון לפסטיבל. במאסטר קארד הזמינו אותך לצילום מנשק באוויר את גביע היורו, באולפן וירטואלי. בקאיה חילקו דגלים של הקבוצות וקרון מוזיקלי ערך מסיבת ריקודים מסביב לאוטו קטן. אדידס הציעו לך תצלום למזכרת עם כדור ענק וכמה דוגמניות מדהימות על רקע שלט המשחק. אבל קרלסברג, הם היו הטובים ביותר. ברחבה גדולה מלאה דיילים הזמינו אותך לצבוע את הפרצוף בצבעי המדינה שאתה אוהד תמורת כובע מיוחד של הבירה עם דגל המדינה מרוח עליו כנוצות של ציף אינדיאני. חנויות של הועדה המארגנת מכרו כמעט כל מזכרת אפשרית מחולצה ועד דיסק און קי.
על הכרטיסים לאולם המכובדים נלחמים כל בעלי המאה, והבנקים השוויצרים מחלקים הזמנות לבעלי חשבונות הזהב. ספונים על קוקטייל איכותי, עם דרינקים על השולחן וארוחת ערב ברמת מסעדה של חמישה כוכבים, מבלים עשירי העולם עם חברים בחסות מותג כזה או אחר שהביא אותם לשם. איזה אווירה , איזו רמה, איזו תחושה של להיות במקום הנכון. תענוג להיות לקוח של מותג שמכניס אותי לשם.
ובאיצטדיון , שעה לפני, כמו בתנועת הנוער. משחקי חברה. חולצות ענק, דגלים, כרזות של נותני חסות וסתם כדורים ענקיים, עוברים מיציע ליציע בתרגילי ידיים מיוחדים. להקות האוהדים מפעילות את היציעים הכתומים-כחולים הנראים כמו עדלידא אמיתית של פורים. תלבושות, כובעים, תחפושות, כלי נגינה ומה לא. רק לעמוד שם בתאים ולהביט בקרנבל היה שווה את כל הנסיעה.
ובלילה ביציאה, הביתנים של קרלסברג הופכים את עורם. תחזיר לנו את הכוסות הריקות ואל תשליך ברחוב ותזכה לשקיות נאצ'וס חביבות לדרך הבייתה. גם ירוק של בירה וגם ירוק של אל גור. שילוב מופלא כמעט. בעיר עצמה הרחובות מפוצצים. מי שלא מצא כרטיס צופה בנו דרך איצטדיונים ענקיים על מסכי ענק עם להקות וריקודים ודוכנים ומסיבות עד אחת אחר חצות. קבוצות האוהדים רוקדות בתלבושות המדהימות ושוויץ הקרירה ניראית לפתע כמו גיי פרייד אחד גדול.
כאשר הספורט הופך ממשחק תחרותי לפסטיבל תרבותי, והחוויה שסביבו הופכת גם אפיקורס ספורט כמותי למתבונן נלהב, יש תמורה לחסות. כאשר הצפייה היא חוויה מגיעים למגרשים גם צרכנים נורמליים לא רק מכורי הספורט. השמחה והחגיגה פותחת את הלב למותגים והם זוכים לתמורה והערכה וחיבור ריגשי והעצמת הרעיונות שהם שייכים לרגעים משמחים בחיים ולצרכנים. המותגים לא אוהבים את הספורט התחרותי ואת המכורים השרופים, הם אוהבים את האוהדים, את השמחה, החוויה והחגיגה הנילוות למשחק. כאשר המשחק, כמו אצלנו, אינו חגיגה אלא מלחמה, המותגים מתרחקים ממנו. הרי מותגים לא אוהבים מלחמות ובטח לא הפסדים.בכדי להחזיר את האוהדים למגרשים ולהביא את המותגים להשקיע בהם סכומי כסף יש להפוך את המשחקים לחוויה גדולה מהספורט, לבילוי תרבותי הפונה לקבוצה רחבה של צרכנים. אז העובדה שבטלוויזיה רואים יותר טוב ובעיתון מבינים יותר טוב ובעצם מדובר ב 44 רגליים שרצות אחרי כדור, לא תשנה יותר. אז הספורט הישראלי יכול להפוך לבילוי חברתי שצרכנים ומותגים ישמחו להשתתף בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה