עיסוקיי המוזרים במהלך הקיץ והשנאה הגדולה שלי לנהיגות ארוכות גרמו לי להיות הקיץ נוסע מתמיד ברכבת ישראל. פעם בשבוע , לפחות, עליתי על הקו תא-נהריה-תא ובילתי ארבע שעות יחד עם המוני הנוסעים ברכבת ישראל.
הנסיעות הללו, חוץ לארץ אמיתי, חשפו אותי למהפכה הענקית המתרחשת על המסילות. עשרות אלפי נוסעים, בכל רגע נתון, המבלים כקהל שבוי אם בתחנות ואם בתוך קרונות הרכבת, ומחפשים עניין להעביר את הזמן במהלך הנסיעה וההמתנה היומית.
בצורה מוזרה ואפילו מעוררת תהיות, הרכבות הללו והתחנות חסרות אלמנטים פרסומיים או שיווקיים. התחנות ריקות משילוט, הקרונות ריקים מפרסומות והרציפים משמימים מכל מסר או פעילות פרסומית-תקשורתית.
ודווקא הקהל הוא הממוצע הישראלי המופלא אותו אנו מחפשים בכל יום בכדי להעביר לו ולשכנע אותו בכל המסרים המורכבים שלנו. ודווקא כאן הנוסע הממוצע שלנו מבלה לפחות עשר דקות בהמתנה ברציף, כשעה בממוצע על הרכבת ועוד כמה דקות החוצה ופנימה. שעה ורבע לפחות של זמן פנוי לדבר איתו, לתקשר איתו ולהעביר לו מסרים.
איפה הפרסומות? במסכים ברכבת, במסכים על הרציפים, בשילוט מיוחד, בפעילויות קד"מ והתנסות, בתצוגות של מוצרים, בטעימות. כל אותן פעולות שלגביהן אנו מתלוננים שאין לנו קהל שבוי לתפוס אותו המוכן להתבונן בנו, יכולות להתקיים כאן ועכשיו כאשר הקהל פנוי ריגשית, נפשית ואפילו מחשבתית להתמודד עם אותם המסרים. משעמום כמובן. אבל זה לא משנה.
קיבעון המדיות הישראלי המוביל אותנו שוב ושוב לפתרונות המוכרים כל כך ממשיך לפספס את השתנות אורח החיים של הצרכן. מהפכת חנויות הנוחות בתחנות הדלק לא מלווה בפרסום מאסיבי בתחנות ובחנויות. ה- וי. או.די ששינה את צורת הצפייה בטלוויזיה כמעט ואינו מלווה תוכן שיווקי או בפרסום סמוי. חופי הים המפוצצים בקהל במהלך הקיץ נקיים יחסית מפרסום נע, שט או אווירי. וכמובן הרכבת.
הקיבעון שלנו על המדיות של אתמול ואורח החיים של שלשום ממשיך לפספס את הצרכן.
אנחנו כבר לא פאריירים
הכתבות הרבות על כישלון המופעים המיובאים הקיץ וההתמוטטות של אמרגנים רבים לוו בבכיות רבות על חוסר העניין של הציבור הישראלי במופעים והסיכונים הרבים שלוקחים רובין הודים של מוזיקה בהביאם מופעים לישראל. אבל הפלא ופלא, לא עברו 24 שעות מפתיחת מכירת הכרטיסים למופע של פול מקארתני וכמעט 10,000 כרטיסים כבר נמכרו ואני לוקח את הסיכון לכתוב כאן שהמופע הזה הולך להיות מכור לחלוטין. איך זה קרה? הקהל התעורר?
לא. פשוט עולם המופעים מתחיל לקבל את הכללים האמיתיים של עולם השיווק. מופע מחו"ל הוא לא מילת קסם. כאשר אתה מביא זמר עבר מליגה ג' אתה מקבל מכירת כרטיסים ברמת מועדון הבארבי. החוצפה הישראלית שחושבת שזמר הראוי למופע בבארבי יכול למלא את קיסריה כי הוא שר באנגלית היא היא הטעות הגדולה. והנה כאשר מביאים את הזמר הנכון אפילו במחירים המעוררים מחלוקת בעיתונות, הכרטיסים נחטפים.
אז הבעיה היא לא הצרכן הישראלי. הבעיה היא , כרגיל, הסוחר הישראלי החושב שאפשר לקנות הופעה זולה ובעזרת יח"צ מסוג נמוך לעשות מזמרי עבר להיט. תרצו להצליח, תשקיעו. תביאו, תסתכנו ותנו לנו את הדבר האמיתי. אז זה יעבוד. כמו בכל תחום, תשקיעו מעט ותחשבו שיש פאריירים ובסוף תמצאו את עצמכם עם אולם ריק והפסדים כבדים. זו ההשתנות האמיתית של עולם הצריכה הישראלי. אנחנו כבר לא פראיירים וכן , אנחנו מוכנים לשלם בשביל איכות.
הנסיעות הללו, חוץ לארץ אמיתי, חשפו אותי למהפכה הענקית המתרחשת על המסילות. עשרות אלפי נוסעים, בכל רגע נתון, המבלים כקהל שבוי אם בתחנות ואם בתוך קרונות הרכבת, ומחפשים עניין להעביר את הזמן במהלך הנסיעה וההמתנה היומית.
בצורה מוזרה ואפילו מעוררת תהיות, הרכבות הללו והתחנות חסרות אלמנטים פרסומיים או שיווקיים. התחנות ריקות משילוט, הקרונות ריקים מפרסומות והרציפים משמימים מכל מסר או פעילות פרסומית-תקשורתית.
ודווקא הקהל הוא הממוצע הישראלי המופלא אותו אנו מחפשים בכל יום בכדי להעביר לו ולשכנע אותו בכל המסרים המורכבים שלנו. ודווקא כאן הנוסע הממוצע שלנו מבלה לפחות עשר דקות בהמתנה ברציף, כשעה בממוצע על הרכבת ועוד כמה דקות החוצה ופנימה. שעה ורבע לפחות של זמן פנוי לדבר איתו, לתקשר איתו ולהעביר לו מסרים.
איפה הפרסומות? במסכים ברכבת, במסכים על הרציפים, בשילוט מיוחד, בפעילויות קד"מ והתנסות, בתצוגות של מוצרים, בטעימות. כל אותן פעולות שלגביהן אנו מתלוננים שאין לנו קהל שבוי לתפוס אותו המוכן להתבונן בנו, יכולות להתקיים כאן ועכשיו כאשר הקהל פנוי ריגשית, נפשית ואפילו מחשבתית להתמודד עם אותם המסרים. משעמום כמובן. אבל זה לא משנה.
קיבעון המדיות הישראלי המוביל אותנו שוב ושוב לפתרונות המוכרים כל כך ממשיך לפספס את השתנות אורח החיים של הצרכן. מהפכת חנויות הנוחות בתחנות הדלק לא מלווה בפרסום מאסיבי בתחנות ובחנויות. ה- וי. או.די ששינה את צורת הצפייה בטלוויזיה כמעט ואינו מלווה תוכן שיווקי או בפרסום סמוי. חופי הים המפוצצים בקהל במהלך הקיץ נקיים יחסית מפרסום נע, שט או אווירי. וכמובן הרכבת.
הקיבעון שלנו על המדיות של אתמול ואורח החיים של שלשום ממשיך לפספס את הצרכן.
אנחנו כבר לא פאריירים
הכתבות הרבות על כישלון המופעים המיובאים הקיץ וההתמוטטות של אמרגנים רבים לוו בבכיות רבות על חוסר העניין של הציבור הישראלי במופעים והסיכונים הרבים שלוקחים רובין הודים של מוזיקה בהביאם מופעים לישראל. אבל הפלא ופלא, לא עברו 24 שעות מפתיחת מכירת הכרטיסים למופע של פול מקארתני וכמעט 10,000 כרטיסים כבר נמכרו ואני לוקח את הסיכון לכתוב כאן שהמופע הזה הולך להיות מכור לחלוטין. איך זה קרה? הקהל התעורר?
לא. פשוט עולם המופעים מתחיל לקבל את הכללים האמיתיים של עולם השיווק. מופע מחו"ל הוא לא מילת קסם. כאשר אתה מביא זמר עבר מליגה ג' אתה מקבל מכירת כרטיסים ברמת מועדון הבארבי. החוצפה הישראלית שחושבת שזמר הראוי למופע בבארבי יכול למלא את קיסריה כי הוא שר באנגלית היא היא הטעות הגדולה. והנה כאשר מביאים את הזמר הנכון אפילו במחירים המעוררים מחלוקת בעיתונות, הכרטיסים נחטפים.
אז הבעיה היא לא הצרכן הישראלי. הבעיה היא , כרגיל, הסוחר הישראלי החושב שאפשר לקנות הופעה זולה ובעזרת יח"צ מסוג נמוך לעשות מזמרי עבר להיט. תרצו להצליח, תשקיעו. תביאו, תסתכנו ותנו לנו את הדבר האמיתי. אז זה יעבוד. כמו בכל תחום, תשקיעו מעט ותחשבו שיש פאריירים ובסוף תמצאו את עצמכם עם אולם ריק והפסדים כבדים. זו ההשתנות האמיתית של עולם הצריכה הישראלי. אנחנו כבר לא פראיירים וכן , אנחנו מוכנים לשלם בשביל איכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה