הראש היהודי ממציא פטנטים
בחודש שעבר התפרסם כי אברקומבי מגיע לישראל. הוא יהפוך לאחד ממותגי הביגוד של סקאל וייזכה לפינות משלו בתוך חנויות רשת סקאל. הייתכן שגם את ההצלחה האחרונה במיתוג אופנה נצליח להרוס בישראל?
אברקומבי אנד פיצ קיים עשרות שנים. הוא התחיל כרשת בגדי עבודה שמקורה במנהטן אך התפתחה בעיקר במרכז ארה"ב וייצרה בגדי קזואל לצעירים אמריקאים מהמעמד הבינוני גבוהה. ניתקלתי בהם לפני שנים בשיקאגו ברחוב הראשי. היו להם דגמ"חים מדליקים בצבעים קיצוניים וסווצרטים אמריקאים עם תפרים עבים בחוץ. שום דבר בחנות שלהם אז, לא הצביע על כך שהם יהפכו להיות החלום הרטוב של כל נערה צפונבונית.
עשור אחר כך , לפחות, נפתחה חנות הדגל שלהם במדיסון. למעלה מ 1000 מ"ר. מקדש של שלש קומות, אפלולי לחלוטין, עם דוגמנים חשופי חזה העומדים ומברכים את הנכנסים לחנות. מוזיקת מועדונים מנגנת בחנות בווליום שלא מאפשר לדבר עם המוכרים. מוכרות שכל אחת מהן ייצאה מתוך הקטלוג האחרון של החנות, לבושות בצורה מינימלית בבגדי המותג, המסובבות סביבך בצורה של קטלוג חי המאפשר לך לדמיין לרגע שאם, רק אם, תקנה את הביגוד הזה כולו , יש לך סיכויי סביר להראות כמותן.
לצד דעיכתם של חנויות גאפ הנסגרות אחת אחר השנייה ברחובות מנהטן, הפך הביקור בחנות הדגל של אברקומבי לתחנת חובה בסיור הניו יורקי. בפעם האחרונה , מרוב ייאוש, השארתי את ביתי הצעירה שם וחזרתי אחריי 3 שעות. השהייה במקום גורמת לי לגרייה מוגברת שהמוציאה אותי מדעתי.
אבל הפיכתו של אברקומבי למותג חובה לא הייתה מבוססת על עיצוב הבגדים. הם די סטנדרטיים אם לומר את האמת. החנות במדיסון הייתה ההברקה ששינתה את המותג שהוא מעיין "פוקס" למתקדמים. העטיפה, החוויה, החנות, המוזיקה, התאורה ובעיקר הסקס עשו את ההבדל.
המותג הזה נבנה על אווירה. הוא נבנה על מה שהדוגמנים לא לובשים יותר מאשר על הלבוש שלהם. סקס. בגבול הדק שמותר להראות. אווירת העירום. המוכרים שלבושים במינימום ההכרחי והחלונות האטומים לחלוטין לרחוב המשרים את תחושת המועדון. אקסטרים ברנדינג. עד הגבול שיעורר הפגנות. גם הקטלוג השנתי שלהם הוא יצירת אופנה על הגבול שבין פורנו רך לאמנות. מותג שהשמרנות האמריקאית הנוצרית לא אוהבת ולכן הוא נאהב כל כך על ידי הקבוצה המשוחררת יותר.
האם אברקומבי מעניין כאופנה תלוייה על קולב בפינת סקאל ספורט. ללא החוויה, ללא האווירה. או שעוד חלום אמריקאי עומד להגמר כתוצאה מכך. הפיכתו של המותג לנגיש, אפשרי וחסר חוויה תהפוך אותה במהרה למותג לא מעניין. הנסיון הישראלי לקצר דרך, לתת את השורה התחתונה, הבגדים, יהפכו את המותג מהר לעוד סירגמיש.
חנויות , עיצובם והתחושה הנוצרת בהן הופכות להיות בעולם המודרני המרכביש האחד שעושה את ההבדל בבניית מותגים. לא הפרסום במדיה. הריח, הצליל, המוכרת העירומה יותר או פחות הם אלו שיוצרים את אגדת המותג והביקוש לו. לא עיצובם של הבגדים. אז מה יוותר לנו מכל זה בפינות של "סקאל ספורט"? הנגישות? המחיר בשקלים ולא בדולרים?חלומות , לפעמים, צריכים להשאר חלומות. והנגשתם לציבור הרחב בשקל, תהרוג אותם.
בחודש שעבר התפרסם כי אברקומבי מגיע לישראל. הוא יהפוך לאחד ממותגי הביגוד של סקאל וייזכה לפינות משלו בתוך חנויות רשת סקאל. הייתכן שגם את ההצלחה האחרונה במיתוג אופנה נצליח להרוס בישראל?
אברקומבי אנד פיצ קיים עשרות שנים. הוא התחיל כרשת בגדי עבודה שמקורה במנהטן אך התפתחה בעיקר במרכז ארה"ב וייצרה בגדי קזואל לצעירים אמריקאים מהמעמד הבינוני גבוהה. ניתקלתי בהם לפני שנים בשיקאגו ברחוב הראשי. היו להם דגמ"חים מדליקים בצבעים קיצוניים וסווצרטים אמריקאים עם תפרים עבים בחוץ. שום דבר בחנות שלהם אז, לא הצביע על כך שהם יהפכו להיות החלום הרטוב של כל נערה צפונבונית.
עשור אחר כך , לפחות, נפתחה חנות הדגל שלהם במדיסון. למעלה מ 1000 מ"ר. מקדש של שלש קומות, אפלולי לחלוטין, עם דוגמנים חשופי חזה העומדים ומברכים את הנכנסים לחנות. מוזיקת מועדונים מנגנת בחנות בווליום שלא מאפשר לדבר עם המוכרים. מוכרות שכל אחת מהן ייצאה מתוך הקטלוג האחרון של החנות, לבושות בצורה מינימלית בבגדי המותג, המסובבות סביבך בצורה של קטלוג חי המאפשר לך לדמיין לרגע שאם, רק אם, תקנה את הביגוד הזה כולו , יש לך סיכויי סביר להראות כמותן.
לצד דעיכתם של חנויות גאפ הנסגרות אחת אחר השנייה ברחובות מנהטן, הפך הביקור בחנות הדגל של אברקומבי לתחנת חובה בסיור הניו יורקי. בפעם האחרונה , מרוב ייאוש, השארתי את ביתי הצעירה שם וחזרתי אחריי 3 שעות. השהייה במקום גורמת לי לגרייה מוגברת שהמוציאה אותי מדעתי.
אבל הפיכתו של אברקומבי למותג חובה לא הייתה מבוססת על עיצוב הבגדים. הם די סטנדרטיים אם לומר את האמת. החנות במדיסון הייתה ההברקה ששינתה את המותג שהוא מעיין "פוקס" למתקדמים. העטיפה, החוויה, החנות, המוזיקה, התאורה ובעיקר הסקס עשו את ההבדל.
המותג הזה נבנה על אווירה. הוא נבנה על מה שהדוגמנים לא לובשים יותר מאשר על הלבוש שלהם. סקס. בגבול הדק שמותר להראות. אווירת העירום. המוכרים שלבושים במינימום ההכרחי והחלונות האטומים לחלוטין לרחוב המשרים את תחושת המועדון. אקסטרים ברנדינג. עד הגבול שיעורר הפגנות. גם הקטלוג השנתי שלהם הוא יצירת אופנה על הגבול שבין פורנו רך לאמנות. מותג שהשמרנות האמריקאית הנוצרית לא אוהבת ולכן הוא נאהב כל כך על ידי הקבוצה המשוחררת יותר.
האם אברקומבי מעניין כאופנה תלוייה על קולב בפינת סקאל ספורט. ללא החוויה, ללא האווירה. או שעוד חלום אמריקאי עומד להגמר כתוצאה מכך. הפיכתו של המותג לנגיש, אפשרי וחסר חוויה תהפוך אותה במהרה למותג לא מעניין. הנסיון הישראלי לקצר דרך, לתת את השורה התחתונה, הבגדים, יהפכו את המותג מהר לעוד סירגמיש.
חנויות , עיצובם והתחושה הנוצרת בהן הופכות להיות בעולם המודרני המרכביש האחד שעושה את ההבדל בבניית מותגים. לא הפרסום במדיה. הריח, הצליל, המוכרת העירומה יותר או פחות הם אלו שיוצרים את אגדת המותג והביקוש לו. לא עיצובם של הבגדים. אז מה יוותר לנו מכל זה בפינות של "סקאל ספורט"? הנגישות? המחיר בשקלים ולא בדולרים?חלומות , לפעמים, צריכים להשאר חלומות. והנגשתם לציבור הרחב בשקל, תהרוג אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה